הבלוג של אילה רז

הבלוג שלי שמח לארח בפעם הראשונה בתולדותיו (כאן נכנס קטע הפתיחה לסמפוניה החמישית של בטהובן) את כפיר לב-סיני עם הפוסט המסקרן שלו על פו-אר.

אבל יש שני דברים שאנחנו צריכים לברר כבר מהתחלה:

• מי זה כפיר לב-סיני?
• מה זה פו-אר?

אני נותנת לכפיר להציג את עצמו: אני בן 32 ויש לי 3 ילדים מדהימים (איך לא?). החלטתי לפתוח אתר על אבהות כי הבנתי באמת עד כמה התפקיד הזה הוא המשמעותי ביותר בחיי. עם זאת שמתי לב שרוב האבות שאני מכיר אינם מעורבים בחיי המשפחה שלהם כמוני ולכן, הם, והילדים שלהם והאישה שלהם מפסידים את העיקר בחיים – המשפחה. בנוסף לכך שהחברה רואה באבא משקיען, יצור מופלא ונדיר היא גם משדרת לו שבאמת לא זה היעוד שלו, ולא על פי זה נמדדת ההצלחה שלו בחיים. ובקיצור לאבות יש מצוקות וחוויות שונות משל אמהות ואף אחד לא כותב על כך. אבות הם בעיקר יצורים שנוהגים לא לדבר על כך.

האתר שלי הוא מקום בו מדברים על כך ולכן הוא נקרא "מדברים אבהות".

תוכלו למצוא באתר: שאלות, נסיונות למצוא פתרונות, מחקרים ונושאי חקיקה שונים בתחום, וכמובן, אני מזמין אבות להשתתף ואף לכתוב לאתר. המסר שלי לעולם הוא פשוט: אבות אמיצים לוקחים החלטות אמיצות – היו מעורבים בחיי המשפחה שלכם!

כמו כן אני עוסק בתחום מרתק שנקרא שיווק באינטרנט, כולל קידום אתרים של חברות ועסקים בינוניים עד גדולים.

אז עכשיו שאתם כבר יודעים מיהו כפיר לב- סיני, בואו נקרא מה שיש לו להגיד על פו-אר: לקרוא את המשך הרשומה «

אלינו בוא והתהלך פה/ במקלך ובסלך 

גדול השוק אין איש מולך בו/ כולו שלך, כולו שלך  (שיר השוק/ נעמי שמר)

נתחיל בזה שאני אוהבת שווקי אוכל. לא כל כך בשביל לקנות , כמו בשביל להביט מסביב ולקלוט את הצבעים, הצורות  ובמיוחד את האופי של האנשים . אחד השווקים שאני אוהבת במיוחד הוא Marché du Pont de l'Alma ברובע ה-16 בפריס (avenue du Président  Wilson)  ממש מול המוזיאון לאמנות מודרנית Palais de Tokio  ומרחק דקה הליכה ממוזיאון האופנה  Palais Galliera. להסתובב בשוק הזה – זה קודם כל תענוג לעיניים. כל מיני ירקות מיוחדים שלא יצא לי לפגוש מעולם, 20 סוגים לפחות של תפוחי אדמה בצורות ובצבעים מפתיעים, כרוב שנראה כאילו יצא מציור פלמי מהמאה ה-17, חמוציות- דובדבנים- אוכמניות- ומיני גרגרי יער בטעם שגורם לבלוטות הרוק לעבוד שעות נוספות, תבלינים נדירים שבשביל קמצוץ מהם צריך לשבור תכנית חיסכון, וגם תבשילים מוכנים לאכילה שהיו מנצחים בכל תחרות שפים.

אדום וחריף בשוק מחנהיודה

לקרוא את המשך הרשומה «

" אין טיולים מאורגנים אל האושר"- אמר ולדימיר נבוקוב, הסופר שידע כמה דברים על לוליטות שאני ואתם אולי לא יודעים. רק מה? לא בטוח שהוא צדק. הנה, דווקא השנה בפורים, החלטנו לצאת לטיול מאורגן לירושלים, במסגרת משפחתית. כולה, התכוונו להביט בבתים המיוחדים בנחלאות ובהמשך לטעום כמה ביסים במסעדות ובדוכנים של שוק מחנה יהודה, אבל בדרך לשם, כך פתאום, בכלל מבלי להתכוון, פגשנו את האושר.

לקרוא את המשך הרשומה «

הפוסט הזה הוא פוסט פורימי ולכן הוא יהיה יותר ויזואלי מטקסטואלי. הטריגר לפוסט: מספר צילומים מפתיעים ששלח אלי מולה עשת ובהם מופיעים כמה אושיות בתחפושות פורים, אי שם בתחילת שנות השמונים.

בין המצולמים: אלבר (שאז עוד קראו לו אלברט) אלבז, מחופש לליצן. יובל כספין, שנראה כמו שחקן במחזמר Hair, דורין פרנקפורט- כליצנית עצובה, תמי בן-עמי ז"ל שהיתה אז צעירה כל כך וגם אסנת וישינסקי, אילנה אביטל ועוד כמה סלבס שאז עוד לא קראו להם ככה.

אלבר אלבז מחופש לליצן

לקרוא את המשך הרשומה «

אתם מכירים מישהו שלא אוהב את חג הפורים?  כנראה, שאין הרבה.  כי בינינו, כמה חגים תמצאו במסורת היהודית שהם חפים מקללות ואיחולי שמד? כשאני חושבת על זה, מתבררת לי העובדה הפשוטה:  כשאנחנו רוצים לברך את עצמנו, אנחנו מקללים את אויבינו! אתה הבנת את זה ברוך? ובדיוק על זה אמר אוסקר ויילד  "האדם אינו יכול להיות זהיר מדי בבחירת אויביו" שזה כמעט אותו הדבר, רק יותר תרבותי.

לקרוא את המשך הרשומה «

"אני שתיין תה מכור וחסר בושה, שכבר עשרים שנה מוהל את ארוחותיו באינפוזיה של הצמח המופלא הזה, מבלה אתו בנעימים את הערב, מוצא בו נחמה בחצות הלילה וגם מקבל את הבוקר עם ספל תה ביד" (סמואל ג'ונסון).

הנרי מאטיס: תה בגינה

סמואל ג'ונסון היה אמנם שתיין תה גדול , אבל גם  אני שתיינית לא קטנה. קיץ או חורף, גשם או שמש, בית או גינה. ספל תה ביד מסדר לי את הראש, מרגיע את הדופק, מחמם את הגרון ונותן אנרגיה להמשיך.

אנשי הקפה לא  מבינים מה אני מוצאת בו. כשהם שואלים 'מה תשתי' ומקבלים את התשובה 'תה' הם שואלים בזהירות אם אני חולה, חס וחלילה, כי לדעתם, אנשים בריאים, לא שותים תה סתם כך.

אז זה המקום להתנצל על השריטה באישיותי, ולהסביר לכל העולם ואשתו, כי הקפה כבודו במקומו מונח, אבל בשביל 'תאיסטים' כמוני, אין משקה מנחם יותר מספל תה מחובק בשתי כפות הידיים  ומוגש לשפתיים המשתוקקות כשהוא חם וחזק בדיוק במידה הראויה. לקרוא את המשך הרשומה «

מודה. אני אשמה. זה קרה רק בגלל שלא הפסקתי להתלונן. אמרתי שהוא התייבש,  אמרתי שכבר כמה שנים הוא חוזר על עצמו ואמרתי גם שזה בכלל לא דומה למה שהיה פעם. זכרתי שפעם הוא היה הרבה יותר רוחני, סוער, ובלתי צפוי. ברקים ורעמים היו חלק מכל פגישה מקרית. והיה נעים לי להשקיע בבגדים, להתאים בין הצעיף למעיל הצמר, ובין הכפפות לאפודה. אבל, מאז שהוא השתנה – אני אפילו לא טורחת ללבוש מעיל. ג'ינס ופוטר מספיקים בהחלט. הוא לא דורש יותר.

כשהגיעו אלינו אורחים מחו"ל , הם לא הבינו על מה אני מתלוננת. הוא מקסים. הם אמרו. נעים כזה  וחם. את פשוט לא יודעת להעריך את מה שיש לך. הם גם אמרו שהם מוכנים להתחלף אתי מתי שרק ארצה. טוב, לא צריך להגזים, אמרתי. אם תחליטי שכן- אין שום בעיה, רק תני צלצול ונחליף,  הם אמרו.

לקרוא את המשך הרשומה «

מאז שהתחלתי לצלם, מתברר לי יותר ויותר שאני מעדיפה לצלם דווקא מזוויות לא שגרתיות, מבלי לבדוק עד הסוף מה קלטה עדשת המצלמה שלי. התמונות הלא שלמות, ההשתקפויות המקריות, מפתיעות כמעט תמיד.  אני לא מעונינת להתחרות בצלמים מקצועיים שמקליקים עשרות צילומים של אותו אוביקט, שיודעים לכוון את האור לרמה האופטימלית ויוצרים בצילומים שלהם חדות שאי אפשר בכלל להתווכח על איכותה.

מוזיאון העיצוב חולון1

לקרוא את המשך הרשומה «