You are currently browsing the category archive for the ‘אופנה וסגנון חיים’ category.
זהו…אני אחרי. תחושת הקלה ענקית. התערוכה 'דלות זוהרת' נפתחה אתמול באירוע משותף לרגל פתיחת עונת התערוכות בחולון. באו הרבה מבקרים, ברכו, שתו, פטפטו ונהנו. התגובות מעולות. אני מאושרת.
השלט ברחוב חנקין
…תמיד זה קורה לי בין סוף ההכנות לבין התחלת התצוגה/תערוכה/ השקת ספר חדש…למרות שאני יודעת כי עשיתי את הכי טוב שאני יכולה, פתאום, משום מקום…מגיחים פרפרי הבטן ומתחילים לפרפר בפראות, חלומות על פיאסקו שלא היה כמוהו מתחילים להשתלט על הלילות הרגועים שלי והכל נראה פתאום לא שווה, לא טוב, לא יפה, או לא ממש מוצלח. לקרוא את המשך הרשומה «
בעיקרון אני טיפוס מסודר. אני כן… באמת… לגמרי!!! כשהחדר שלי מבולגן אני ממש לא מצליחה לחשוב בצורה מסודרת. זה נכון לפאנג שווי וזה נכון גם לי. כל דבר צריך להיות במקום. רצוי בתיקים שעליהם כתוב מה יש בפנים.
חדר העבודה בצד המסודר
התכשיטים הראשונים שלי היו הרבה יותר קטנים. הרבה פחות נועזים. עיצבתי אותם מתוך מחשבה פרקטית: שיהיו נוחים על הגוף, שלא יהיו כבדים מדי, שלא יהיו בולטים מדי ושישתלבו היטב במסגרת מגמות האופנה העולמית. אבל למרות שכולם אמרו שהם ממש יפים, אני לא הרגשתי מספיק מרוצה. משהו היה חסר.
תכשיט מהסדרה הראשונה: עדיין קטן ומרוסן
מנואל גוטראן היא אדריכלית צרפתיה צעירה, שאחריה אני עוקבת מאז יצא לי לשמוע אותה בכנס 'אדריכלות נשית' במדיטק בחולון לפני כחצי שנה ואז גם כתבתי עליה בבלוג שלי. בניין סיטרואן שאותו היא תיכננה והציגה בכנס, שבה את לבי כבר מהרגע שראיתי סקיצות ראשוניות שלו והיה לי לגמרי ברור: בפעם הבאה שאני בפריס, אני מוכרחה לבקר בשאנז-אליזה ולראות את הבנין…החצי השני שלי הסכים בשמחה, ככה זה כשאת נשואה לאדריכל.
מבט על בית סיטרואן מבחוץ
הכותרת לפוסט זה היא אחת הציטטות הקולנועיות המוכרות ביותר בכל הזמנים מתוך הסרט הנפלא 'קזבלנקה': "We shall always have Paris" (בתרגום חופשי לעברית) כאשר האמפרי בוגארד, הגבר האולטימטיבי של התקופה נפרד מאינגריד ברגמן, האחת והיחידה, ליד המטוס העומד לקחת אותה אל החופש הרחק מקזבלנקה הגועשת אבל גם הרחק ממנו- לנצח…אני מודה שראיתי את הסרט האלמוותי הזה לא פחות מעשרים פעם ובכל אחת מהפעמים, בקטע הזה, לא יכולתי לעצור את הדמעות…
האמפרי בוגרד נפרד מאינגריד ברגמן במשפט הנצחי: תמיד תהיה לנו פריס...
חום יולי-אוגוסט נותן בי סימני קיץ שאחד מהם הוא חוסר הרצון לעשות כל דבר שאיננו הכרחי. לכתוב בלוג זה הכרחי? לא ממש! כי מה כבר יקרה אם לא אכתוב? אני לא מתפרנסת מכתיבה לבלוג וה"בוס" שלי גם לא יפטר אותי אם אבריז, אז מאיפה נובעת תחושת הצורך לכתוב? ולמה אני מרגישה לא נוח עם זה שדווקא עכשיו לא בא לי לכתוב? לקרוא את המשך הרשומה «
לפני כחצי שנה הוציא הדואר הצרפתי שני בולים לציון יובל ה- 120 שנה לבית האופנה לאנוין. את הבולים המקסימים עיצב מי אם לא? מעצב הבית אלבר אלבז (שנכלל בין עשרת המעצבים המשפיעים ביותר בעולם) והוא בעצם אחד משלנו למרות שהוא רחוק…
אחד מבולי אופנה לבית לאנוין
ולא רק שאלבז עיצב בכשרון ובהומור בולי אופנה שלא דומים לשום בול אחר שאתם מכירים לקרוא את המשך הרשומה «
לפני כשבועיים, כשהלכתי לעשות שופינג בקניון 'רננים' נתקלתי בדוכן מכירות של 'צומת ספרים' והרגשתי צורך בלתי נשלט לעיין בכמה מן הספרים המונחים שם. אחד הספרים שמשך את תשומת לבי היה הספר 'ענתיקס' שעל כריכתו נכתב שהוא 'מדריך לרהיטים, קרמיקה, כלי כסף, שעונים ותכשיטים עתיקים'. תכשיטים עתיקים הם אצלי חולשה ידועה והייתי ממש מוכרחה לדפדף בו כדי להחליט אם לצרף אותו לערימות הספרים הממלאות בביתנו כל מדף ופינה (וזאת על אף ההבטחה הידועה שהבטחתי לעצמי שאני יותר ספרים לא קונה…)
בובות בפורטובלו
הזיכרון הראשון שלי מ'אתא' הוא מערכת קורדרוי שכללה מכנסיים וקפישון בצבע אדום-בורגונדי שאותה קניתי לעצמי בחופש הגדול של כתה י' מהכסף הראשון שהרווחתי כמדריכה בקייטנה העירונית של חיפה. למכנסיים היו מתפרים במותניים ולקפישון הייתה בטנה משובצת בצבעים תואמים. אהבתי מאוד את הצרוף של בגדי הקורדרוי שהחמיאו לי מאוד וגם את הכינוי 'כיפה אדומה'" שהודבק לי בעת לבישת הקפישון.
בגדי קורדרוי של 'אתא' איור: ריקי בן-ארי
הבלוג של אילה רז 