You are currently browsing the category archive for the ‘אופנה וסגנון חיים’ category.
אף פעם לא חשבתי שמתגובות לפוסטים בבלוג שלי תצמח ידידות כה מופלאה, אבל זה בדיוק מה שקרה. להלן העובדות :
30.11.2010– קבלתי תגובה מאוד מסקרנת לפוסט 'בחורה עם מסרגות מחפשת בחור עם צמר' מאת מרים ברוק-כהן:
שמחתי , לגמרי במקרה למצוא את האתר הזה. ושאינך משתמשת בביטויים מעליבים כגון 'עמלנות נשית' …כאמנית סיבים, הסריגה היא אחת הטכניקות שבהן אני יוצרת את עבודותי. הסריגה היא שותפה להמון דברים וחלק חשוב של חיי, כמו גם של אנשים רבים אחרים שאני מכירה.'.
וואוו…ממש מסקרן… אמנית סיבים…חלק חשוב בחייה… היא מכירה הרבה אנשים מהתחום…מעניין מאוד מי היא הבחורה הזאת???
תמונה מתוך הספר: The little BIG book of cats
אזהרה: הפוסט נכתב תחת השפעת אנ.טי.בי (יוטיקה) והוא עלול להיות מתאים לילדים
אמש, בשעה 02:30 לפנות בוקר התחילה אזעקת הבית שלנו לילל. השכמה פתאומית שקרעה לי את החלום באמצע והכניסה אותי מייד לכוננות על. אמנם קורה אצלנו לא פעם שהאזעקה מופעלת על ידי חתולים, אבל הפעם, ידעתי, זה לא חתול!!! 02:30 לפנות בוקר היא לא שעת החתולים! בעיניים חצי עצומות עודדתי את בן זוגי האמיץ ואספתי את שאריות האישיות המנומנמת שלי לעמוד מול הפורץ….
עם הקפה הראשון של הבוקר נזכרתי בליל אמש ושמחתי לגלות שמה שנשאר ממנו זה רק קרעי חלום וביטוי נחמד: 'שעת החתולים'.
אחלה כותרת לפוסט חדש! אני חושבת ומתחילה להריץ על ההארד דיסק האנושי שלי אסוציאציות חתולים שמתאימות לבלוג: וולט דיסני והחתול במגפיים בסרט התלת-מימדי החדש
דגים הם המזל שלי בהורוסקופ, מה שאומר שממש בקרוב אני חוגגת יום הולדת… תודה על האיחולים, ממש יפה מצידכם… רק שלא תנסו אפילו לשאול אותי כמה…ובכלל, תרגיעו, זה לא הולך להיות עוד פוסט נרקסיסטי על עוד יום הולדת ועל איך שהשנים חולפות ביעף (בינתיים טוב, תודה)… בפוסט הזה אני דווקא רוצה לספר לכם, בין השאר, על הקשר החזק שלי עם מים ועם דגים, זה שהתחיל עוד בילדותי הרחוקה בטבריה.
באותם ימים, מי הכנרת היו צלולים מאוד והכינרת כיסתה חלקים גדולים ממה שכיום נראה כרצועת חוף יבשה מכוסה באבנים גדולות, לבנות, שקשה מאוד לפסוע עליהן מבלי למעוד.
הכינרת כיסתה פעם את כל השטח היבש המכוסה אבנים והמים היו צלולים מאוד
אנחנו מוקפים בבגדים ישנים. ערימות של בגדים שאנחנו לא זקוקים להם. בגדים שפעם היו שווים ונחשבים. בגדים ממותגים. בגדים מיוחסים. עכשיו יתרים ומיותרים.
כשאפשר לקנות בגד אחד ולקבל שניים חינם- מי בכלל צריך לשמור בארון בגדים משומשים??? ועם יד על הלב, בואו נודה שאנחנו לא באמת צריכות את הבגדים שקבלנו חינם. זה לא בדיוק הצבע שרצינו וגם על המידה הסכמנו להתפשר. נכון שכבר בחנות ראינו שהבגד טיפ-טיפה לוחץ בחזה וקצת מבליט את הבטן… אבל, האמנו שנצליח בקלות להוריד 2-3 ק"ג והבגד ייראה עלינו שיגעון… וחוץ מזה, נותנים בחינם. לא ניקח???
הבאנו את הבגדים הביתה. תלינו בארון. כשניסינו אחרי חודש למדוד מול הראי, התברר לנו סופית (איך לא?) שהבגד החדש מצמיח לנו בטן ומהדק את החזה עד להתפקע… כך שמהר מאוד מצאו הבגדים החינמיים האלה את דרכם אל ערימות הבגדים שהולכות ומתגבהות מסביבנו.
לא רק מסביבנו מתגבהים הבגדים המיותרים. זוהי תופעה חברתית גלובלית, ויש אמנים המשתמשים בבגדים מיותרים אלה כדי להעביר מסר, ליצור זיכרון, או לעורר מחשבה.
גררה דה לה פז: קשתות צבעוניות מורכבות מבגדים ישנים הנשענים על רגליים אנושיות
כמו שכל כלב בא יומו, כך כל בגד בא קיצו. אפילו הבגדים שהכי אהבנו פעם, אלה שמתקשרים לזיכרונות האהבה הכי נפלאים ששמרנו עמוק עמוק בלב… יום אחד, ככה פתאום, נראים לנו איכשהו כבר לא לעניין וממש לא בא לנו יותר ללבוש אותם. עוברת עונה ועוד עונה, אנחנו שולפים אותם מהארון מפעם לפעם, מנסים אותם מול הראי ו…לא. זה לא זה… משהו בבגד איבד את הקסם. אולי זה הצבע, אולי הצורה ואולי זה הבד שכבר לא מתאימים לנו יותר, ואפילו גל הנוסטלגיה הגואה ומציף אותנו למולם כבר לא יעזור. ומכיוון שכך, אין ברירה. הגיע הזמן להיפטר מהם!
חצאיות עם עבר מפואר
תארו לכם שהייתם יכולים לשתול בגינה עץ נעליים. הייתם קונים שתיל קטן כמו של ורד למשל, בוחרים את הצבע שאתם אוהבים, בוחרים את הצורה ואת הדוגמא מהקטלוג ואז נוטעים את השתיל באדמה. אחר כך משקים, מדשנים ומחכים לאביב. באביב היו מופיעים פרחי-נעליים קטנים עם ריח משכר ובקיץ הייתם קוטפים נעליים וממלאים בהן קופסאות קרטון לבנות, מרובעות, שאותן הייתם מעניקים במתנה לכל מי שאתם אוהבים.
נשמע לכם מופרך לחלוטין? אז כדאי שתתבוננו בתמונה הבאה.
- עץ הנעליים בצילום של אריק לאורנבאך
כמו ציפור על חוט התיל,
כמו שיכור בחצות הליל,
להיות חופשי ניסיתי בדרכי שלי… (ליאונרד כהן)
תיל היא מילה דוקרנית. לפעמים ממש פוצעת.
ציפור היא מילה רכה. כמעט לטיפה שנוגעת…
בין הציפור לתיל משתרעת קשת רחבה של תחושות: החל מרכות מפרפרת ועד לברוטאליות דוקרת. לקרוא את המשך הרשומה «
פתיחת התערוכה "פוסט פוסיל" התקיימה ביום רביעי, 26 בינואר, 2011, במוזיאון העיצוב בחולון . בתחילת הערב הוזמנו האורחים לנשנש מן הכיבוד האסתטי והיצירתי שהונח על שולחן ארוך ברחבה הפנימית של המדיטק, ואחר כך הרצתה אוצרת התערוכה, לי אדלקורט, על הקונספט של התערוכה.
שיר אתר השתמש בעבודה זו בבד לבוד מחומרים ממוחזרים המדמה ערימות שחת.
נתחיל בשאלה: איך ממחזרים כבשה? לא, אני לא מתכוונת כאן לשיבוט של דולי וגם לא לשום שיבוט אחר. אני מתכוונת דווקא לכבשה סרוגה מצמר ממוחזר. כבשה רכה שכל ילד היה רוצה לחבק במיטה לפני שהוא נרדם.
כבשה סרוגה מצמר ממוחזר
ממש אירוני לחשוב שצמר של כבשה הופך להיות כבשה בפני עצמה לאחר תהליך טריוויאלי שנראה קצת כמו לופ: קודם גוזזים את הצמר, אחר כך מכבסים, מאשפרים ומנפצים ואז טווים מן הצמר חוטי סריגה. מחוטים אלה סורגים אפודות, צעיפים, צעצועים ובמקרים יצירתיים במיוחד אפילו אוטובוס או בית. לקרוא את המשך הרשומה «
אני לא יודעת איך אתם, אבל אני ממש אוהבת להיות בבית. גם כשאני בנסיעה רחוקה, מופלאה ככל שתהיה, הרגע שאני הכי אוהבת הוא הרגע שבו נוגעים גלגלי המטוס שוב על הקרקע בנתב"ג ואני אוספת את המזוודה שלי וממהרת הביתה . אני מכירה אנשים שיכולים לעבור חיים שלמים מחוץ לבית ולא מרגישים שמשהו חסר, אבל אני לא. לכן אני לגמרי מבינה את אריק איינשטיין כשהוא שר 'אוהב להיות בבית'.
ממש כמו דורותי ב'הקוסם מארץ עוץ' שמצליחה לחזור לעצמה מהביקור הדמיוני בארץ עוץ רק כשהיא מתרכזת באמירת המנטרה המונוטונית 'אין כמו הבית…' – כך גם אני. לקרוא את המשך הרשומה «
הבלוג של אילה רז 