נתחיל בשאלה: איך ממחזרים כבשה? לא, אני לא מתכוונת כאן לשיבוט של דולי וגם לא לשום שיבוט אחר. אני מתכוונת דווקא לכבשה סרוגה מצמר ממוחזר. כבשה רכה שכל ילד היה רוצה לחבק במיטה לפני שהוא נרדם.

כבשה סרוגה מצמר ממוחזר

ממש אירוני לחשוב שצמר של כבשה הופך להיות כבשה בפני עצמה לאחר תהליך טריוויאלי שנראה קצת כמו לופ:  קודם גוזזים את הצמר,  אחר כך מכבסים, מאשפרים ומנפצים ואז טווים מן הצמר חוטי סריגה. מחוטים אלה סורגים אפודות, צעיפים, צעצועים ובמקרים יצירתיים במיוחד אפילו אוטובוס או בית.

עם אוטובוס, תא טלפון ועץ סרוגים זה כמעט כמו לגור בארץ האגדות!!!

ואפשר אפילו לסרוג כיסוי למשאבות דלק , לספסלים ציבוריים ואפילו לבית שלם.

על  זן ואמנות אחזקת האופנוע כבר שמעתם? אז כאן זאת אחזקה מסוג אחר.

סרוגים. מכף רגל  ועד ראש.

אבל אנחנו בעניין מיחזור כבשה. זוכרים?  ובכן, לאחר שהפריט הסרוג כבר משעמם או שפשוט נמאס, אפשר לפרום אותו ומחוטי הצמר הפרומים סורגים כבשה. קפיש? מהצמר שהיה פעם שייך לכבשה אותנטית עושים עכשיו כבשה מעוצבת. ולמה זה שווה אייטם לבלוג? כי זה היום טרנד עולמי  המכתיב סדר יום חדש למעצבי המאה ה- 21 .

ומה דעתכם על כבשה שלובשת אפודה מצמר? מצמרר משהו. לא???

לי אדלקורט, חזאית הטרנדים הבינלאומית, טוענת שהדור החדש של המעצבי ם מתחקה כיום אחרי עקבות ההסטוריה  עד לשורשי התרבות הקדומה כדי להבין את מהות העשייה האנושית.  מעצבים אלה רוצים להבין את מהותם של תהליכי ייצור פרימיטיביים וחומרים טבעיים  כדי לקבל מהם השראה לעיצוב מוצרי העתיד. לתערוכה שהיא אצרה במוזיאון העיצוב בחולון הנפתחת היום, היא קוראת 'פוסט פוסיל' (בתרגום חופשי לעברית: אחרי  המאובנים)  ואפשר לתמצת אותה במשפט אחד "להביט אחורה כדי לצעוד קדימה".

כמובן, שאחת המטרות החשובות באג'נדה של המעצבים העכשווים היא שמירה על משאבי הטבע ועל כדור הארץ וזאת, בין השאר, על ידי מיחזור חפצים במקום השלכה וקניית חדשים. הנה כך סגרנו את הלופ והתחברנו לכבשה הממוחזרת שלנו.

אפודה מצמר ממוחזר של ג'ולייאן מק-דונלד

מעניין להזכיר שמה שעשינו בילדותנו בצורה הכי טבעית, הכי פשוטה וברורה היה שמירה על משאבי כדור הארץ, אלא שאז לא קראו לזה כך. הצניעות והמחסור הם שאילצו אותנו לנהוג בכבוד במוצרי הצריכה שלנו ולא שום אג'נדה חברתית כזאת או אחרת.

צעצוע ממוחזר של ויליאמסון שנוצר מפרימה והיפוך ואז נתפר מחדש.

כשהיינו ילדים, היינו מתקנים נעליים אצל הסנדלר , גרביים- הייתה אמא מתקנת בלילות החורף הארוכים, כשהיא מותחת אותן על פטריית עץ או על נורת חשמל שסיימה את תפקידה.  את האפודות הסרוגות (ביד, כמובן) היו פורמים  לאחר שנמאסו, וסורגים מהן אפודות חדשות.

כל ילדה למדה אז לסרוג אצל אמא ולתפור ולרקום בשעורי מלאכה בנות. בשעורי מלאכה בנות  תפרנו סינר רקום במשך חצי שנה!!! אבל לא הסינר היה חשוב, אלא רכישת המיומנות של התפירה. במחצית השניה של השנה למדנו לארוג חגורה מחוטי כותנה ואני עדיין זוכרת כמה קשה היה להתנייד באוטובוס עם הנול המעצבן מעץ. אבל את החגורה שארגתי בצבעי כחול-לבן-תכלת חגרתי בגאווה על החצאית האפורה שהייתה התלבושת האחידה של בית הספר הריאלי בחיפה.

אבל מה שהכי אהבתי היה דווקא שעורי מלאכה בנים, לשם הייתי מתגנבת בשעורים החופשיים (ולא רק בהם) ומתקבלת בברכה ע"י מר פפרמן, המורה שהקדים את זמנו, שהיה משתף פעולה עם תלמידים סקרנים ויצירתיים שבחרו להגיע לסדנה במקום להיכנס לכיתה, ואפילו  מסייע להם להסתתר מאחורי המחרטה בעת ביקור פתע  של המחנך או המנהל…

איזה מותק!!! גור חתולים באפודה ממוחזרת.

כל מי שצפה בסרט האימה "היום שאחרי מחר"– לא ישכח כל כך מהר את האסונות הלא יאמנו שהתרגשו על אירופה וצפון אמריקה בשל התחממות כדור הארץ. ומכיוון שהתחזית המאיימת הזאת עלולה להתממש- כדאי להתחיל באורח חיים  המנצל כמה שפחות משאבים של כדור הארץ, כדי לשמור על מה שנשאר.

 



מודעות פרסומת