You are currently browsing the category archive for the ‘אופנה וסגנון חיים’ category.
מה לעשות? אני פרפקציוניסטית! אני חולה על שלמות. ובגלל שהחיים הם מסכת ארוכה של דברים בלתי מושלמים אז ברור שלאנשים כמוני, ממש לא קל. אתם לא מאמינים כמה זמן לוקח לפרפקציוניסט לחפש את הפואנטה המושלמת.
אבל שלא תבינו אותי לא נכון. אני לא מתלוננת. ולא בגלל שאין לי תסכולים בעניין. יש ועוד איך! אבל לעומת התסכולים האינסופיים האלה, יש לי גם כמה רגעים של נחת שבהם הכול פשוט מושלם. רגע מושלם לא חייב להיות משהו גדול מהחיים. זה יכול להיות משהו לגמרי טריוויאלי. אבל את המשהו הזה רק פרפקציוניסט יכול לזהות.
פרפקציוניזם - זה מתחיל בילדות.
חשבתם פעם מה זה חבר? מילה קטנה. רזה. לא תופסת הרבה מקום על הנייר. אבל אם יש לכם חבר אמתי- אתם יודעים איזה מקום גדול הוא תופס בלב. חבר אמתי קשה מאוד למצוא ויש הטוענים שאין דבר כזה בכלל (כמו ז'אק דרידה, למשל).
קוראי הבלוג שלי אולי שמו לב לכך שלאחרונה הפוסטים בבלוג של אילה רז הופכים להיות יותר ויותר אישיים ולא כולם סובבים סביב אופנה. הסיבה הפרוזאית לכך היא שלאופנה על היבטיה השונים אני מתייחסת בבלוג שלי "חליפות העתים" ב- Xnet ולכן אני מרגישה חופשיה לכתוב כאן רק על דברים הקרובים ללבי.
זה לא אומר שלא תהיה כאן יותר אופנה. אופנה תופסת חלק חשוב בחיי וברור שהיא תמשיך לתפוס כאן מקום . אבל מי שנכנס הנה בשביל אופנה פרופר ולא מצא יכול להיכנס לבלוג שלי בXnet :
יש נושאים שקשה לי להחליט לאן הם שייכים כמו למשל הפוסט האחרון שלי בXnet שאני מצטטת כאן במלואו.
מי אוהב לעשות סדר בחדר עבודה? …מה? …אף אחד? או.קיי. זה ממש טוב לדעת שאני לא לבד. אבל מה לעשות שפעם בכמה חודשים, כשמגיעים ניירות עד נפש- פשוט מוכרחים?!
לא תאמינו איך אני מסתערת אז ללא רחמים על היעד ומתחילה להשמיד ניירות שמצטברים בחדר העבודה שלי בכל פינה ותופסים מקום מיותר. את הניירות שלא הושמדו אני מתייקת או מעבירה למקום "יותר טוב". בכל התקף סדר כזה קורה לי לא פעם שאני שופכת את התינוק יחד עם המים ופתאום אחרי חודשיים שלושה כשאני מחפשת מסמך מסויים ( שאני זוכרת היטב ששמתי אותו פעם בקצה הערימה השמאלית שבאצטבה התחתונה של הארון הקטן)- בטוח שלא אמצא אותו בגלל אחת משתי סיבות:
- בהתקף הסדר האחרון שמרתי אותו במקום הרבה "יותר טוב" רק שאין לי מושג איפה זה.
- באחד מהתקפי הסדר נפרדתי ממנו לנצח והוא עבר לעולם שכולו טוב, שאפשר גם לקרוא לו עולם המחזור.
תיבת הזכרונות
יקירי הבלוג אולי זוכרים את הפוסט שכתבתי על הטוקבקיסטית שאהבה אותי. אותה דמות עלומה שתוך כדי קריאת הטוקבקים שלה על פוסטים שונים בבלוג שלי למדתי שיש לה ולי הרבה מאוד במשותף.
הטוקבקים האלה, שהופיעו בפוסט אחר פוסט, הביאו אותי למסקנה שיש כאן משהו יוצא דופן. לא יתכן שבין שתי נשים שאינן מכירות זו את זו מחברים כל כך הרבה נושאים משותפים. ואז התחלתי לאט לאט לקשור חוטים וליצור מהם יריעה אחת שהצליחה לחבר בין כל העובדות .
הנול בחדר העבודה של מרים ועליו יצירה לא גמורה
חשבתם פעם מה משמח אתכם? אני לא מתכוונת כאן לדברים גדולים ולא לכאלה שקובעים גורלות. אני גם לא מתכוונת לשמחות משפחתיות, לא להישגים בקריירה וגם לא להישגים מכל סוג שהוא. הדברים שאני מתכוונת אליהם הם דברים קטנים. קטנים מאוד אפילו. ממש טריוויאליים. מהסוג שבסוף היום לא ייכנס לרשימת ההישגים ולא ידווח לאיש. דברים שנשכחים מהר על אף שהם גורמים לנו שמחה גדולה מאוד. לקרוא את המשך הרשומה «
החברים שלי יכולים להעיד כי תמיד הייתה לי מין נטייה מעצבנת כזאת להתפעל מכל דבר. צבע השמיים בחורף. עצים מוזרים בגינה הציבורית. ירקות מסודרים יפה על הדוכן ועוד כל מיני דברים שלא שמים אליהם לב בדרך כלל.
כבר הודיתי כאן יותר מפעם אחת שאני מכורה. לא. לא מה שאתם חושבים. לא סמים רכים או קשים. לא אלכוהול או סיגריות ולא שום דבר אחר שמכניסים לפה. אני מכורה לעולם הוירטואלי. למחשב. לאינטרנט. לאימייל. והכי לבלוג שלי. אני מחוברת למחשב כמו לאינפוזיה וכשאני מתנתקת לשעה אני מרגישה מין עקצוץ כזה בידיים, מין קוצר רוח בוער שמכריח אותי לחזור אל המחשב ולהקיש שוב על המקלדת כאילו אין מחר. לפעמים העיניים שלי כבר ממש שורפות ופרק היד כואב (אני כותבת ביד אחת כמו כל מי שלמד בעצמו להשתמש במחשב) אבל אני ממשיכה להקיש ולא מסוגלת להפסיק.
אתחיל בוידוי קצר: אני מתה על שווקים. לא חשוב של מה. ירקות, פרחים, פשפשים, עתיקות. כל מה שמוצג בתפזורת, לא יוצא מקופסאות חדשות ולא מונח למכירה על מדפים נקיים בשורות מסודרות- עושה לי את זה.
רק מה? במשך שנים היה בן זוגי מקבל פריחה רק מעצם המחשבה שהוא עלול לעבור בשוק, על יד שוק, או אפילו ברדיוס של 5 ק"מ ממנו. לכן, בחו"ל, כשהוא כבר היה הולך אתי לשוק- הייתי מרגישה כמעט כמו הדג שבלע את יונה, וקוצר רוחו המתוח יחד עם הפגנת הסבל הנפשי שעובר עליו, גרמו לי להרים ידיים ולוותר על השיטוט והמישוש הרבה יותר מהר ממה שהתכוונתי.
בובות שבורות ועקומות תמיד מעוררות אצלי סימפטיה
אחרי שבועיים של חופשה בחו"ל אני שוב ליד המחשב ,מנסה לאסוף את המחשבות שלי כדי לכתוב פוסט חדש. אבל קודם כל אני רוצה להודות לכל אלה שכתבו והתקשרו כשהייתי בחו"ל כדי לספר לי את רשמיהם מסדרת האופנה החדשה "צו האופנה".
במסעדה של ג'ואל רובושון בלונדון עם דני ועם רוג'ר ( זה שנראה כמו אוסקר ווילד)
מצטערת שלא עניתי לכולכם כי לא לקחתי אתי הפעם לפטופ ולכן עשיתי רק את התכתובות הכי דחופות מפינת המחשבים של המלון שממש לא מאפשרת פרטיות. פעם אחת כשישבתי לבדוק את המיילים שלי, התיישב ממש לידי איזה האייאטולה בתלבושת מתוקתקת ובדק מיילים בערבית! כמובן שהזדרזתי לסיים ולהסתלק משם, לכו תדעו מה יכול לצאת ממפגש כזה… לקרוא את המשך הרשומה «
הבלוג של אילה רז 