You are currently browsing the category archive for the ‘אופנה וסגנון חיים’ category.
אחרי הפוסט Tea Time שעסק בחליטות תה, בא לי להתייחס הפעם דווקא לשקיקי תה, וליתר דיוק לאפשרויות השימוש בשקיקי תה לאחר שאלה סיימו את תפקידם. לא תאמינו כמה דברים אפשר לעשות משקיקי תה משומשים. בגלישה באינטרנט גיליתי לא פחות מ-100 שימושים שונים, אבל אני אסתפק כאן רק באזכור השימושים שאני עצמי הייתי מוכנה ליישם.
קטע מתוך קווילט של אנה פאולה משקיקי תה צבועים
"אני שתיין תה מכור וחסר בושה, שכבר עשרים שנה מוהל את ארוחותיו באינפוזיה של הצמח המופלא הזה, מבלה אתו בנעימים את הערב, מוצא בו נחמה בחצות הלילה וגם מקבל את הבוקר עם ספל תה ביד" (סמואל ג'ונסון).
הנרי מאטיס: תה בגינה
סמואל ג'ונסון היה אמנם שתיין תה גדול , אבל גם אני שתיינית לא קטנה. קיץ או חורף, גשם או שמש, בית או גינה. ספל תה ביד מסדר לי את הראש, מרגיע את הדופק, מחמם את הגרון ונותן אנרגיה להמשיך.
אנשי הקפה לא מבינים מה אני מוצאת בו. כשהם שואלים 'מה תשתי' ומקבלים את התשובה 'תה' הם שואלים בזהירות אם אני חולה, חס וחלילה, כי לדעתם, אנשים בריאים, לא שותים תה סתם כך.
אז זה המקום להתנצל על השריטה באישיותי, ולהסביר לכל העולם ואשתו, כי הקפה כבודו במקומו מונח, אבל בשביל 'תאיסטים' כמוני, אין משקה מנחם יותר מספל תה מחובק בשתי כפות הידיים ומוגש לשפתיים המשתוקקות כשהוא חם וחזק בדיוק במידה הראויה. לקרוא את המשך הרשומה «
מודה. אני אשמה. זה קרה רק בגלל שלא הפסקתי להתלונן. אמרתי שהוא התייבש, אמרתי שכבר כמה שנים הוא חוזר על עצמו ואמרתי גם שזה בכלל לא דומה למה שהיה פעם. זכרתי שפעם הוא היה הרבה יותר רוחני, סוער, ובלתי צפוי. ברקים ורעמים היו חלק מכל פגישה מקרית. והיה נעים לי להשקיע בבגדים, להתאים בין הצעיף למעיל הצמר, ובין הכפפות לאפודה. אבל, מאז שהוא השתנה – אני אפילו לא טורחת ללבוש מעיל. ג'ינס ופוטר מספיקים בהחלט. הוא לא דורש יותר.
כשהגיעו אלינו אורחים מחו"ל , הם לא הבינו על מה אני מתלוננת. הוא מקסים. הם אמרו. נעים כזה וחם. את פשוט לא יודעת להעריך את מה שיש לך. הם גם אמרו שהם מוכנים להתחלף אתי מתי שרק ארצה. טוב, לא צריך להגזים, אמרתי. אם תחליטי שכן- אין שום בעיה, רק תני צלצול ונחליף, הם אמרו.
מאז שהתחלתי לצלם, מתברר לי יותר ויותר שאני מעדיפה לצלם דווקא מזוויות לא שגרתיות, מבלי לבדוק עד הסוף מה קלטה עדשת המצלמה שלי. התמונות הלא שלמות, ההשתקפויות המקריות, מפתיעות כמעט תמיד. אני לא מעונינת להתחרות בצלמים מקצועיים שמקליקים עשרות צילומים של אותו אוביקט, שיודעים לכוון את האור לרמה האופטימלית ויוצרים בצילומים שלהם חדות שאי אפשר בכלל להתווכח על איכותה.
מוזיאון העיצוב חולון1
יום אחד את מבינה שאין לך יותר ילדים בגן הילדים. אין כבר מי שישיר לך ביום האם "אמא יקרה לי" כשגרונך נחנק מדמעות ועינייך צוחקות מאושר.
כמה שנים עוברות ואת קולטת שאין לך כבר ילדים בבי"ס יסודי. אין למי לקנות ספרי- לימוד ולהכין תלבושת אחידה.
עוד כמה שנים עוברות ואת מגלה שאין לך כבר ילדים בחטיבת הביניים. אין מי שיזכיר לך מתי מתחילה חופשת הפסח ומתי מסתיים החופש הגדול.
ויום אחד את מוזמנת למסיבת סיום התיכון. ברמקולים את שומעת את השירים המרגשים האלה שמחזירים אותך לארץ ישראל של פעם, והילד הקטן שלך, זה שרק אתמול נולד, עולה לבמה עם חולצה לבנה, לוחץ למחנכת את היד ומקבל תעודת בגרות.
אני כאמא
בשבת האחרונה של ינואר 2012, יצאנו לסיבוב גלריות לצורך מילוי מצברים. קודם הדרמנו לגלריה 'חנקין' בחולון וראינו את תערוכת האוריגמי המוארת (תרתי משמע) 'יוצא לאור' של אילן גריבי, משם הצפנו ל'פריסקופ' וראינו את תערוכת הקרמיקה המעניינת 'כלי על במה' שאצרה עירית אבא, ואז גילינו שנשאר לנו זמן לעוד תערוכה נוספת.
מכל ההצעות ב'עכבר העיר', משכה את תשומת לבנו במיוחד התערוכה "uberkitsch" בבית בנימיני- המרכז לקרמיקה עכשווית. עד כה לא בקרתי בבית בנימיני, ועם נושא הקיטש אני מנהלת יחסי אהבה-שנאה לאורך זמן. אז כוונו את הנווטן (המילה החדשה של האקדמיה לג'י.פי.אס) והגענו ליעד.
כרזת התערוכה Uberkitsch
לפעמים אני נתקלת בתמונה שמספרת לי סיפור. הסיפור לא תמיד שלם. לפעמים יש לו התחלה ואמצע אבל אין לו סוף. לפעמים יש לו סוף אבל אין לו התחלה או אמצע. אני יכולה להשלים את החלקים החסרים בעזרת שפת הבגדים. זאת שפה שעוזרת לי להבין את פרטי הפרטים של הדמות: מצב כלכלי, מצב חברתי, אפילו מצב אישי. זה שבגדים יכולים לספר על תקופה – כולם מסכימים, אבל שבגדים יכולים לספר על מצב אישי? הרוב מפקפקים. אני טוענת שכן. ואם תסכימו – אני מוכנה להדגים.
ניסיתם פעם לתפוס רגע בקרניו? אל תנסו. זה בלתי אפשרי. עוד בטרם סיימתם להגיד 'רגע', וכבר הפך הרגע – לרגע שעבר. ומה בענין הרגע שלפני? הוא יכול להיות סתם עוד רגע. או רגע גורלי. שמציל חיים. או שמביא את הקץ.
איך נראה הרגע שלפני?
בנובלות היסטוריות תמצאו תיאור ארוך ומפורט של הרגע שלפני. החיים חולפים למול העיניים באפיזודה מרגשת עד דמעות. אבל בספרות הרגע שלפני הוא לא באמת בן 60 שניות. הוא פרק זמן קצר אבל בלתי מדיד. ומי שרוצה לתפוס את הרגע שלפני ולשמור אותו לתמיד בזיכרון, יכול לעשות זאת באמצעות מצלמה.
הנה לפניכם הרגע שלפני שנלכד בעדשת המצלמה שלי בדיוק כפי שהוא היה . לפני מה? לפני הגשם. אולי אפילו לפני המבול. ואולי רק רגע לפני שהמגבים החלו למחוק בסוליות הגומי שלהם את הרגע שלפני…
הרגע המדויק לפני הגשם. שימו לב לצבע השמים ולטיפות המים בקצה הימני העליון של השמשה.
השתקפויות. מילה כל כך משומשת. נדושה לעייפה. מה כבר לא העמיסו על גבה? פסיכולוגיה ופילוסופיה, אמנות וספרות, טבע וגם מטפורות מכל הסוגים והמינים. אבל יש בעולמנו גם השתקפויות אחרות. השתקפויות ללא משמעות. ללא מילים גבוהות וללא תיאוריות ניו-אייג'יות. כולה, אני והמצלמה שלי הולכים ביום גשם בין השלוליות. 'להוציא או לא להוציא את המצלמה?' אני מהססת. בסוף הוצאתי. הקלקתי. באתי הביתה והופתעתי ממה שיצא.
ארבע שנים עברו מאז פרסמתי את הפוסט הזה בXnet
והנה היום קבלתי במייל אישור לכך שההנחה שהנחתי לגבי מיקום ומועד צילום התמונות היה נכון. תצוגת האופנה הזאת התקיימה בקפה 'גינתי-ים' בשנת 1945 והדיווח על כך הופיע בעיתון 'פלסטיין-פוסט' בתאריך 18.7.45.
תודה רבה לקורא נתן קלמן שטרח לשלוח לי עותק מן הכתבה שהתפרסמה בעיתון 'פלסטיין-פוסט'.
תצוגת אופנה נשכחת מאוסף "ביתמונה"
סיפור בלשי על פענוח ההיסטוריה דרך תמונות
אני לא אוהבת סיפורי בלשים. גם לא סרטים. טוב, אולי חוץ מאלה של היצ'קוק,
כמו "מזימות בין-לאומיות", שכבר ראיתי לפחות חמש פעמים ועדיין אני במתח
בכל פעם שאני רואה את הסצנה שבה מטוס הריסוס מנמיך ורודף אחרי קארי גרנט
בשדה התירס.
כשאני חושבת על זה, העניין נראה קצת סכיזופרני. מצד אחד, אני מסוגלת בהחלט לנטוש
את המרקע בשלב הכי מותח בסרט ולעבור לקריאת מיילים בחדר העבודה או להכנת נשנוש
מושקע במטבח. מצד שני, אני חוקרת אופנה, ומה זה מחקר אם לא סיפור בלשי? הרי כל מחקר מתחיל עם
הנחת יסוד, תזה, שהיא בעצם סוג של חידה שבכדי לפתור אותה יש לאסוף הרבה מאוד אינפורמציה.
ככל שהאינפורמציה נדירה יותר – כך עולה ערכו של המחקר.
לפעמים המזל תורם לגילוי פרטים חשובים לגמרי במקרה ולפעמים גם אינטואיציה יכולה לעזור.
אבל חשוב מאוד לא לבנות על המזל ולא לסמוך על האינטואיציה, כי אז התוצאה עלולה להיות מעוותת.
הדרך לניצחון, כלומר לפתרון, תמיד רצופה כוונות טובות, אבל יש בה גם עליות וירידות, אכזבות
והצלחות. ורק עקשנים כפייתיים, כמוני, למשל, ממשיכים בה עד הסוף.
אבל כל מה שכתבתי עד כאן הוא רק ההקדמה לנושא שעליו אני רוצה לספר בפוסט זה.
והנושא הוא אוסף התמונות שנקרא "ביתמונה".
בגד ים של אלד מהספר "חליפות העתים" (ידיעות אחרונות, 1996) 
זהו מפעל אדיר של איש אחד, משוגע לדבר, נדב מן, האיש והביתמונה.
הוא נוסע קילומטרים רבים לארכיונים נידחים של צלמי עבר, או לבתים שיש בהם אוספי תמונות
נדירים, סורק את התמונות ושומר אותן בארכיון ביתמונה שבקבוץ מרחביה.
יש לו כבר אלפי תמונות שאותן סרק ואת חלקן אולי כבר ראיתם באתר זה. הבעיה עם אוספים
מסוג זה היא שבמקרים רבים אין פרטים על האנשים או על המאורעות המצולמים ולפעמים אפילו
שנת הצילום לא ידועה.
כדי להפוך את הצילומים האלה למסמכים היסטוריים יש להשלים פרטים אלה.
נדב שלח לי כ-30 צילומים מאוסף ביתמונה, שצולמו על ידי מיקו שוורץ ז"ל ואשתו, טרודי.
בצילומים מופיעים דגמים מתצוגת אופנה בארץ-ישראל. הפרטים לגבי הצילומים האלה לא היו ברורים.
טרודי זכרה שהם צולמו בקולג' "אל איברהים" בירושלים, בשנת 1944.
התבוננתי בצילומים עשרות פעמים עם ובלי זכוכית מגדלת. באינטואיציה ראשונית נראה היה לי
כי הדגמים שבצילומים אינם דגמים של תלמידי קולג' אלא של יצרנים מקצועיים, וזה בגלל
שאיכות התפירה ומסחריות הדגמים לא מתאימה לסגנון עבודתם של תלמידי קולג'.
היו לי ספקות גם לגבי הלוקיישן. זה לא נראה לי כמו חצר של קולג' ירושלמי.
באחת התמונות הבחנתי במודעה תלויה בצד ימין שעליה מודפס "תערוכת אופנה בקפה גינתי-ים".
ידעתי כי "גינתי ים" היה בית קפה ידוע בתל-אביב בשנות ה-40.
ואכן מצאתי תמונה של המקום בקטלוג התערוכה "בתי קפה בתל-אביב" שאותו כתבה האוצרת,
חברתי, בתיה כרמיאל. השוואה בין הלוקיישן של תצוגת האופנה שבצילומים לבין קפה "גינתי-ים"
העלתה שזה אותו הלוקישן בדיוק. כלומר, תצוגת האופנה לא נערכה בקולג' "אל אברהמיה"
שבירושלים המזרחית אלא בקפה "גינתי-ים" שבתל-אביב.
המשכתי להתבונן בתמונות וגיליתי שבאחת התמונות מופיע קו חוף עם סירת מפרש, וזה כבר
אישרר את ההנחה שלי שתצוגת האופנה המצולמת לא נערכה בירושלים.
הלאה. באחת התמונות מופיעה דוגמנית בבגד-ים. הדוגמנית נראתה לי מוכרת, חיפשתי צילומים שלה
בספרי "חליפות העתים" (ידיעות אחרונות, 1996), ואכן מצאתי אותה מדגמנת עבור "אלד" בשנת
1942 בגד-ים שנראה דומה מאוד לבגד הים שמופיע בתמונה.
יכולתי לקבוע על פי הדגמים שהם יוצרו בתקופת מלחמת העולם השנייה. יכולתי לזהות בהם
את סגנון ה"תועלת" שהיה נהוג בארץ ישראל בין השנים 1942-1946 ושאילץ את יצרני
ההלבשה בא"י להשתמש בכמות מינימלית של בד ליצירת כל דגם.
נתון שבולט לעין הוא שהגברים שבקהל לבושים במכנסי חאקי באורך הברכיים ובחולצות חאקי וכן
בנעליים חצאיות (כך נקרא דגם נעליים זה באותה תקופה) וגרבי ברך, לפי זה יכולתי לקבוע כי אכן
התקופה היא תחילת עד אמצע שנות ה-40.
לסיכום, הגעתי למסקנות אלה:
הדגמים אינם של תלמידי הקולג' "אל איברהימיה" (זה שמו הנכון של הקולג' במזרח ירושלים,
שנסגר בשנת 1948) אלא של יצרנים תל-אביביים.
הדגמים לא צולמו בחצר הקולג' בירושלים, אלא בתל-אביב, בקפה "גינתי-ים".
התצוגה נערכה בין השנים 1942-1946 ונקראה באותה תקופה "תערוכת-אופנה".
שלחתי לנדב מן את המסקנות האלה והוא אמר שלדעתו אני צריכה לעבוד במחלקת הבילוש של
משטרת ישראל. לי נראה שהמשטרה מסתדרת גם בלעדי, אבל אם במקרה יש למישהו תמונות
משפחה ישנות הקשורות לאופנה בארץ-ישראל – אתם מוזמנים לשלוח אליי ואני מבטיחה לעשות
כמיטב יכולתי כדי לפענח את הפרטים הרלבנטים.
אתם, מצדכם, תוכלו לתרום בכך להרחבת המאגר ההיסטורי של תמונות ארץ-ישראל.
שתפו
הבלוג של אילה רז 