You are currently browsing the category archive for the ‘אופנה וסגנון חיים’ category.
אתמול עשיתי סדר בארון הספרים. משימה שגרתית. לא משהו לכתוב עליו הביתה. יש מספר שיטות. אפשר לסדר לפי הנושא (קונספטואלית), לפי הצבע והצורה (אסתטית), או לפי הגובה (אדמיניסטרטיבית). כשאני מתחילה לסדר, אני תמיד מתכוונת להיות עניינית ותכליתית ולסיים את העניין בשעתיים שלוש. אבל מעולם לא קרה לי שהצלחתי להישאר בתחום העניין ובגבולות הזמן. אינני יכולה להתייחס לסידור ספרים כאל משהו קונספטואלי, אסתטי, או אדמיניסטרטיבי. איכשהו, זה הופך אצלי תמיד למשימה נוסטלגית, החוצה את הגבולות שבין אז לעכשיו.
למה? כי כל ספר הוא עולם ומלואו. אנשים. מאורעות. תחומי ידע. כל ספר מביא אתו זיכרונות שכבר שכחתי ומספר לי באריכות איך ומתי הוא נכנס אל תוך חיי. הספרים המנוקדים עם האותיות הקטנות הם מהתקופה שהייתי קטנה. הספרים המנוקדים עם האותיות הגדולות- הם מהתקופה שהייתי עוד יותר קטנה. הספרים על אופנה והספרים על היסטוריה של ארץ-ישראל מלווים אותי כבר יותר מעשרים שנה ומספרם הגדל והולך מעיד על כך שאני ממשיכה ללמוד. וכל ספר מזמין אותי לפתוח אותו ולצלול אל בין דפיו ואני נסחפת לשם מבלי יכולת להתנגד.
מנסה לכתוב. מנסה להתרכז. מקלידה. מוחקת. מקלידה. מוחקת. בוהה במחשב. מביטה בשעון. הולכת להכין קפה. פותחת ספר. סוגרת. נכנסת לפייסבוק. עושה לייק. מחייגת לחברה. מתחרטת. מעיפה אבנים על angry birds. מפספסת. נכנסת לחשבון הבנק. יוצאת. שותה מים. נוגסת שוקולד. מביטה מהחלון: הגינה מעולפת. שותה עוד מים. חם. מורידה את הטמפרטורה במזגן. קר. סוגרת את המזגן. חם. פותחת את המזגן. אוף… איזה חום!
קיץ ישראלי 2012. אומרים לנו שלא היה קיץ כזה כבר חמישים שנה. אני חוזרת אחורנית בזמן לימי הקיץ בילדותי בטבריה. 40 מעלות בצל. בלי מזגן. בלי מאוורר. רוח מזרחית מצמיתה בצהריים. אני בת עשר. אימא נותנת לי סל רשת ורשימת קניות למכולת: לחם, לבניה, מרגרינה, ביצים וקמח. הלבניה בצנצנת זכוכית עבה וירקרקה וצריך לזכור להחזיר את הריקה. לחם בשני סוגים: שחור עגול או לבן ארוך. המרגרינה ארוזה בעטיפת נייר משומן. הביצים מונחות בסל נצרים בתוך אניצי קש. החנווני מוציא את הקמח בכף מתכת קעורה מתוך שק גדול ומכניס לשקית נייר חומה שאת קצותיה הוא מקפל פעמיים. אחר כך הוא לוקח ביצים ומסדר אותן אחת אחת בשקית נייר נוספת. עכשיו הכול מונח בתוך הסל ואני צריכה להגיע הביתה עם כל הביצים שלמות. משימה לא פשוטה לילדה שברכיה שרוטות תמיד ותחבושת גדולה מלפפת אותן מדי פעם.
אני בגן הילדים
כל מי שמתלונן על גל החום שאנחנו עוברים בימים אלה מוזמן לקרוא פרק בבלוג המצויין של דייב וואקר ( Dave Walker) שמציג צילומים של נשים בלבוש חוף ובבגדי ים בתחילת המאה העשרים
There was a heat wave in 1906 throughout the whole of the British Isles, quite late in the year at the end of August and the early days of September. Edward Linley Sambourne went to the coast as thousands of others did, and with him as usual went his camera.
In temperatures of 90 degrees the wind blowing off the sea must have been refreshing even though it also presented a challenge to these three women who are literally hanging on to their hats. Here are some others with the same difficulty:
Despite the heat holiday makers were wearing their normal clothes with few concessions to the weather.
Even on the beach, where Sambourne is still catching women unawares:
Has he woken this woman from her nap while her friend sleeps on? And caught the two below in another unguarded moment
I think he must be working with the hidden…
View original post 383 מילים נוספות
במרחק מאה מטר ושלושים שנות חיים מהדירה הראשונה שלנו בתל-אביב, עמדה הדירה השנייה שלנו, ברחוב מרים החשמונאית, קומה ב'. היא כללה שני חדרים והול, מטבחון בגודל 4 מ"ר וחלונות לכוון הנוף המשגע של פארק הירקון. זאת הייתה דירה זמנית לחודשיים-שלושה עד גמר השיפוץ בדירתנו ברמת-השרון.
השכונה כמעט שלא השתנתה מאז שגרנו בה כזוג צעיר בתחילת שנות הששים. אותם הבתים העייפים עם הטיח המתקלף ואותן הכניסות המוזנחות. אפילו המרפסות הסגורות בחזית הבניינים עדיין חיכו לשיפוץ. חנות הירקות שזכרתי, נשארה באותו מקום אבל החליפה בעלים, הירקון המשיך להזרים שפכים אל הים, זנבות החתולים הזדקרו מפחי האשפה והרמזורים ברחוב יהודה המכבי המשיכו להחליף צבעים באותו הקצב.
הדירה שבה גרנו נמצאת בקומה שניה מימין
הרומן שלי עם תל-אביב התחיל בשנות הששים של המאה הקודמת. הייתי אז בת עשרים וקצת, ענדתי טבעת נישואים דקה ומבריקה, וראשי היה מלא בחלומות שניתן להגדירם כהזויים במקרה הטוב, או מטורפים לגמרי במקרה הרע.
דני ואני שכרנו דירה ברחוב שלומציון המלכה בתל-אביב, רחוב שקט ומנומנם שנמצא במרחק שתי דקות הליכה מהירקון. מדי שבת היינו יוצאים לחתור בסירת משוטים ומדי יום ראשון הייתי מתעוררת עם כווץ שרירים ברגליים, בזרועות ובבטן, שחלף ונשכח עד לשבת הבאה.
מעט זוגות צעירים שכרו אז דירה בתל-אביב, ההיצע היה מצומצם והתקשינו למצוא דירה. היו מקרים ששמענו כבר בטלפון שהדירה הושכרה, אבל היו גם מקרים מרגיזים שבהם הגענו מחיפה, בשלושה אוטובוסים, בדיוק ברגע שהשוכרים החדשים חתמו על החוזה. לאחר שהבנו את כללי המשחק, השגנו את לוח 'ידיעות אחרונות' ביום חמישי בערב, קצת לפני כולם, וכך הצלחנו לסגור על דירת שני חדרים בקומת קרקע, מרוהטת חלקית, להלן הדירה.
הדירה שלנו הייתה בקומת הקרקע. בצילום רואים את החלון מצד ימין, שבינתיים נוספו לו סורגים, מתוך מאגר התמונות העכשווי של ynet. מפתיע שהדירה נשארה כמעט ללא שינוי עד היום.
תל-אביב. קיץ 2012. אני הולכת לפגוש את האחים מוסלין בכתובת שנתנה לי תמר. אני מגיעה לבית המתפורר ברחוב מטלון 61, שבו אמור להיות הסטודיו, אבל בכניסה אין שלט ואין גם פעמון שאפשר לצלצל. ומה שיותר גרוע אין אפילו אין את מי לשאול אם זאת הכתובת הנכונה. יש לי רק את מספר הטלפון של תמר והיא אמרה לי מראש שהיא לא תהיה בסטודיו. אני מצלצלת אליה בכל זאת. אין תשובה. מה עושים עכשיו? כמה דקות של התלבטות ואז… האייפון מודיע על שיחה נכנסת. תמר מוסרת לי קוד לפתיחת הדלת. שני ה"אחים" יען לוי (בן- זוגה של תמר לוית ) ונדב סווטלוף מקבלים את פני בכניסה. קצת מבוכה בהתחלה. בכל זאת עבר די הרבה זמן מאז שלימדתי אותם בשנקר. הם כבר לא סטודנטים ואני לא המרצה. אבל מחיצת הזרות נושרת מהר ואנחנו מתחילים בשיחה.
האחים מוסלין מתוך קטלוג התערוכה instaart
אתמול בצהריים, בדיוק כשחזרתי מהמספרה עם הפריזורה שמתאימה לשמלה השחורה, שמתאימה לנעליים, שמתאימים לתיק, התברר לי סופית שיוז'י לא יבוא.
ואני כל כך חיכיתי. כל כך ציפיתי. ממש כמו בשיר "מיכאל" של מרים ילן-שטקליס שבו מספרת הילדה המאוכזבת איך חיכתה לו, איך לבשה את השמלה הכי יפה שלה לכבודו ואיך הוא הבטיח פעמיים לבוא אחר הצהריים ובסוף לא בא…
הילדה שבשיר בוכה בגלל שהיא ילדה קטנה. אבל ילדות גדולות לא בוכות בגלל מישהו שלא בא. ילדות גדולות מתלבשות, מתאפרות, שמות חיוך מתאים ויוצאות לדרך.
יוז'י ימאמוטו חותם את שמו בפעם המי יודע כמה: פרפקציוניזם ללא פשרות
לפני שנה בקרתי במוזיאון ויקטוריה ואלברט בלונדון, בתערוכה של יוז'י ימאמוטו. חשבתי שלרגל התערוכה שלו המוצגת עכשיו במוזיאון העיצוב חולון, כדאי להביא בפניכם פוסט שלי מאותה תערוכה שפורסם אז ב-Xnet בבלוג שלי "חליפות העתים". שתי התערוכות של יוז'י שונות זו מזו בכל פרמטר אפשרי. התערוכה בלונדון מתרחקת מכל סממני דרמה ומציגה את הדגמים נטו בתאורה חזקה המאפשרת התבוננות בכל פרט. לעומת זאת, בחולון, מוצגים הדגמים בתוך מיצג שיש בו תנועה ודרמה, והדגמים מוצגים באפלולית למחצה שאינה מאפשרת התעמקות בפרטים. ההבדל המהותי בין שתי התערוכות הוא בכך שבלונדון מוצג ימאמוטו יותר כמעצב-אופנה ואילו בחולון הוא מוצג יותר כאמן.
בתהליך העמדת התערוכות בלונדון ובפריס היה ימאמוטו מעורב אישית וניתן להסיק מכך את מה שכבר ידענו מראש: ימאמוטו אינו מתקבע על דברים ואינו חדל מלנסות דרכי ביטוי חדשות הן בדגמים עצמם, הן בדרך הצגתם והן בקונספט המשמש להם בסיס.
- דגמים של ימאמוטו בכניסה למוזיאון ויקטוריה ואלברט
- לקרוא את המשך הרשומה «
אנשים גדולים הם צנועים. הם לא לוקחים את עצמם יותר מדי ברצינות. לא תמצאו הרבה עותקים מהזן המשובח הזה, אבל כשתפגשו אחד כזה תוכלו לזהות אותו מיד.
לעומתם, יש יותר מדי אנשים שרק חושבים שהם גדולים- אבל בעצם הם קטנים מאוד. אנשים אלה טורחים לספר לך בכל הזדמנות עד כמה הם גדולים, אולי בגלל שבתוך תוכם הם יודעים שהם בעצם קטנים.
ז'אן שארל דה קסטל- בז'אק הוא איש גדול. הוא בעצם די נמוך, עיניו כחולות, לבוש ג'ינס, חולצת כפתורים לבנה וז'אקט שחור. קשה להחליט איך להגדיר אותו: מעצב-אופנה? אמן? מוסיקאי? פרפורמר? הרי כל אחת מהגדרות אלה אינה ממצה את יכולותיו. המשותף לכל תחומי העשייה שלו הוא היצירתיות פורצת הגבולות שמאפיינת את כל דרכו האמנותית מראשיתה. יצירתיות זו אפיינה אתמול גם את הפרפורמנס שהוא נתן בבית העיר בתל-אביב בפני אולם מלא אנשים ששמעו את דבריו בעניין רב והפסיקו אותו מדי פעם במחיאות כפיים סוערות.
לא אוכל להביא כאן את כל דבריו, כי הייתי עסוקה בלצלם במקום להקליד, אבל כל מי ששמע אותו בוודאי יזכור כמה צימוקים ממשנתו, שעל פניה נראית מחוייכת וקלילה אבל מתחת לה מסתתרת פילוסופיה עמוקה, המאמינה, בין השאר, שיצירתיות היא מתנת שמיים, ומי שיש לו אותה- כדאי שיחלוק אותה עם כמה שיותר אנשים.
בית העיר רגע לפני… לקרוא את המשך הרשומה «
אני יודעת שאני לא לגמרי אובייקטיבית כשאני מדברת על הסרט " העולם מצחיק" של שמי זרחין. אחרי הכול, נופי ילדותו הם גם נופי ילדותי , אם כי יש בינינו הפרש של כמה שנים טובות. אבל אני מודה, שהכנרת הנשקפת בכמה פריימים בסרט, בהחלט מערערת את יכולת השיפוט האובייקטיבית שלי.
הסרט החדש של שמי זרחין "העולם מצחיק" הוא מצחיק באמת. לא רק מצחיק אלא גם מעורר מחשבה. בין האפיזודות הסוריאליסטיות לבין הטיפוסים ההזויים המפוזרים בו בנדיבות, פועם לב רגיש ויש בו נשמה. אבל בעיקר יש בו המון אהבה וגעגוע צובט לאיך שהיינו פעם, למה שאהבנו פעם, וגם לרגעים הקסומים ההם, שאפילו אם נשתוקק להם עד כלות- הם לא יוכלו להתרחש שוב לעולם.
חנות נעלי ילדים במונפארנס, פריס
הבלוג של אילה רז 