שגרה מבורכת

כבר יותר משבוע שאצלנו שקט. אין רקטות, אין טילים ואין פצמ"רים. אצל אחרים זאת מציאות מובנת מאליה-  אצלנו זאת שגרה מבורכת.

אני מתענגת על מטלות היומיום שנעשות במתינות ומתוך כוונה שלמה. אני נהנית מטעמי האוכל שנאכל לאט וללא חיפזון, אני ממלאת את ריאותי באוויר הסמיך  של סוף הקיץ ומשחררת אותו בהדרגה, תוך כדי  הרפיית  שרירי צווארי וכתפיי, שזמן כה רב היו מכווצים.

פתאום נראים לי האנשים מסביב חביבים יותר והעתיד מאיים פחות.

בית- זה איפה שהלב נמצא

בצעידת הבוקר אני מקשיבה בנחת לציוץ הציפורים בגינה הציבורית, ומצליחה להבחין בין המיית היונים לבין קריעת העורבים, ובין נקישות הנקר לבין  גרגור הבולבולים.

אני גומעת את השקט הפתאומי במתינות, בהתרכזות, בהנאה ובתודה.

מלנכוליה של סתיו קרב

בגינתנו מדקיקים פרחי הקיץ את גבעוליהם הבשרניים, צבעם העמוק דוהה והם כמשים לאט. עננים של סתיו, יחד עם אוויר ספוג לחות וחום של קיץ, נמזגים לתחושה מוכרת שאמנם הסתיו עדיין לא כאן, אבל הוא כבר ממש קרוב. מעבר לפינה.

קיץ 2014 כמעט מאחורינו.   ממרחק של זמן ייזכר קיץ זה כקיץ ארוך, מעיק, מתיש ומייאש, ובאוויר מסתופפת עדיין מועקה כבדה: מה צופן לנו הסתיו הקרוב? ומה- החורף שיבוא אחריו?

גדר חלודה שומרת סוד

העולם כולו ניצב המום וחסר אונים מול השינויים הדרמטיים המתחוללים באזורנו. יותר מדי רמזים מבשרים על פורענות הולכת וקרבה. המושגים 'מזרח תיכון חדש' ו' אביב ערבי' נשמעים עכשיו כמו סלוגן של קופירייטרים יצירתיים במיוחד, שמנסים לעטוף במילים מכובסות משהו שונה לחלוטין.

להוציא  מים מסלע

אבל, כל עוד השקט שמסביבנו נשמר- אני מתכוונת במודע לשגות באשליות. טוב לי להעמיד פנים שהכול בסדר וכך יישאר. נוח לי לטמון את ראשי באדמה, ולא מפריע לי החול שאני זורה בעיניי במו ידי.  אני לא רוצה לשמוע  עכשיו על ימי הביניים המתקרבים ולא על מלחמת התרבויות שבאופק. לא על המנהרות החדשות  בלבנון ולא על ארסנל הטילים המאיים של החיזבללה.

השקט שלפני הסערה

בלי שורשים שום דבר לא יצמח כאן (וינסטון צ'רצ'יל )

כל עוד השקט נשמר, אני רוצה להתענג במלוא חושי על השגרה המבורכת ועל השלווה המתוקה.

ומה שיהיה- יהיה!

צילומי אווירה: אילה רז