אוגוסט | 2014 | הבלוג של אילה רז

כנראה שאנחנו כבר אחרי המלחמה. כל יום שקט שעובר, מטשטש בי באיטיות את ההרגשה שהתקבעה בתודעתי אחרי חמש או שש הפסקות אש מדומות, שהנה הנה שוב מופעלת האזעקה וצריך לרוץ למקלט. אני מנסה להיות אופטימית, אבל בזהירות ומבלי לשגות באשליות, כדי שלא להתאכזב. אמנם עדיין כל סירנה של אמבולנס או של מכונית משטרה מזכירה לי אזעקה, וכל בום מקרי מזכיר לי יירוט של כיפת ברזל (כי למזלי, אני גרה בכפר-סבא ולא בחוטף עזה), אבל אני מתחילה להפנים את המחשבה שהמלחמה הזאת כבר הסתיימה.

וכמה מר לי לחשוב שבעצם, אנחנו לא נמצאים אחרי המלחמה האחרונה, אלא רק אחרי עוד מלחמה, בפעם המי יודע כמה, שאחריה תגיע המלחמה הבאה במועד המי יודע מתי.

שלום? תזכירו לי מה זה…

שלום

אחרי 50 ימי לחימה, 72 הרוגים, מאות פצועים, פגיעות בנפש ופגיעות בנשמה- הסתיימה המלחמה הארורה הזאת, מלחמת דמים והרס, שמישהו אצלנו מתעקש לקרוא גם לה, בשם החביב "מבצע". כאילו שבין "מבצע צוק איתן" לבין "מבצע קח שניים- שלם אחד!" יש דמיון מוחלט.

ורק אל תשאלו אותי מי ניצח במלחמה הזאת, כי במלחמה אין מנצחים- יש רק מפסידים!

כמה אופטימית נשמעת לי עכשיו ההבטחה של חיים חפר בשיר "המלחמה האחרונה" שנכתב לאחר מלחמת יום הכיפורים: "אני מבטיח לך, ילדה שלי, קטנה/ שזאת תהיה המלחמה האחרונה".

וכמה מופרכים נשמעים השירים הרומנטיים ממלחמת השחרור, כמו "האמיני יום יבוא", שכתב רפאל קלצ'קין: "ואז אדע לקרב יש טעם/ אף כי המחיר יקר מאוד/ כדי שיום יבוא אי פעם/ נוכל לנשום פה ולחיות". כמה עצוב להיווכח כי הקרבות אצלנו נמשכים גם כשאנחנו יודעים שאין סיכוי "שיום יבוא אי פעם שבו נוכל לנשום פה ולחיות". כן, אנחנו לומדים לחיות עם הידיעה הלא קלה, שגם אחרי המלחמה הזאת, תמתין לה, לרגע הכי פחות מתאים, אכזרית ומדממת, המלחמה הבאה. לקרוא את המשך הרשומה «