וידוי אינטימי

אתם צודקים. באמת הזנחתי את הבלוג שלי יותר מדי זמן. במשך כל חודש ינואר כתבתי בסך הכל פוסט אחד. יבול עלוב ומבאס. ומה שחשוב בהקשר זה, איננה העובדה  שהיו לי סיבות טובות לעצירת הכתיבה, אלא, שגם מזה למדתי משהו. ובמה שלמדתי  אני מוכנה לשתף אתכם.

קודם כל למדתי שכאשר עוצרים כתיבה שוטפת לפרק זמן ארוך מהרגיל, קשה לחזור ולהתחבר לכתיבה הזורמת מאליה, באותו אופן שבו התחברת קודם. מכשולים ומעצורים חדשים שלא היו שם, חוסמים פתאום את האינטימיות שהתקיימה פעם ביני לבין הבלוג שלי, ויוצרים סוג של מחסום שגורם להתייחסות זהירה ומהוססת יותר אל הכתיבה. וכך קורה שאני מתחילה להתבונן בכל נושא כתיבה שעולה על הפרק בזכוכית מגדלת ושאלות של 'חשיבות' ו'ערכיות' הופכות לשאלות מהותיות, שעושות את הכתיבה הספונטנית לבלתי אפשרית. פתאום צריך לחשוב עוד ועוד על כל נושא, עובדה שגורמת לי למקם את  הכתיבה בסוף התור של המטלות הממתינות.  וזה לא שקודם לא חשבתי על מה שאני הולכת לכתוב, בוודאי שחשבתי, אבל הכול זרם באופן טבעי, והרגשתי כאילו הדברים שכתבתי עליהם פשוט בקשו להיכתב.

למה זה דומה? דמיינו מצב, שלא ראיתם הרבה זמן חבר טוב שלכם וגם לא יצא לכם לשוחח אתו בטלפון. ואז , יום אחד, אתם ניגשים לטלפון במטרה לשמוע מה קורה אצלו ופתאום אתם נעצרים. 'לא דברתי אתו כבר המון זמן, אז מה פתאום שאטלפן אליו עכשיו?'  אתם אומרים לעצמכם, ואז אתם מתחילים לחפש סיבה מיוחדת בשביל לצלצל אליו, כי סתם לצלצל, כמו שעשיתם קודם בטבעיות גמורה, לא נראה כל כך רלבנטי. אתם מתחילים לחפור בתוך הראש, חושבים מה להגיד לו וגם אם מה שאתם הולכים להגיד לו  מספיק חשוב בשביל שיחת טלפון…ואז מתברר לכם שעכשיו זה ממש לא זמן טוב לדבר אתו וכדאי לדחות את שיחת הטלפון לפעם אחרת. וככל שעובר יותר זמן נעשה הטריגר לשיחת הטלפון עם החבר יותר ויותר כבד ושיחת הטלפון השגרתית, שבעבר זרמה בלי חישובים מיותרים, הופכת למשימה מסובכת ואפילו מעיקה.

ככה זה בדיוק עם כתיבה. פעם אמרו ש'עט שלא משתמשים בה- מחלידה', אבל מה לגבי מחשב ומקלדת? מה מחליד בהם? למה קשה לי לגשת לכתיבה בבלוג באותה טבעיות שנגשתי קודם?  למה אני כבר שלושה ימים פוסלת כל רעיון שעולה על דעתי בנימוק המשכנע ש'זה נושא טוב, אבל  לפוסט הבא'?

אז הנה, עכשיו שמתי הכול על השולחן. עכשיו אתם ואני יודעים שאם אמתין עוד כמה ימים עד שאמצא את הנושא המושלם ואת העיתוי הראוי- מחסום הכתיבה שלי ילך ויתעצם וכמו כדור שלג יצבור עוד ועוד נפח עד ש…יש מצב של הפסקת כתיבה מוחלטת ואת זה החלטתי למנוע. אז קפצתי למים והתחלתי לשחות והנה, אחרי ששיתפתי אתכם בווידוי האינטימי שלי, נולד לו בלידה טבעית, פוסט חדש והוא עומד עכשיו לצדי, מנער את הנוצות הרטובות שלו, פורש כנפיים קטנות ועוד מעט קט יעוף אל הבלוג שלי, וימתין שם לשיפוטכם.