You are currently browsing the monthly archive for דצמבר 2012.
The WordPress.com stats helper monkeys prepared a 2012 annual report for this blog.
Here's an excerpt:
4,329 films were submitted to the 2012 Cannes Film Festival. This blog had 39,000 views in 2012. If each view were a film, this blog would power 9 Film Festivals
טקסטילירי, גלריה פריסקופ, בן-יהודה 176, תל-אביב. 14.12.12- 12.1.2013, אוצרת: אילה רז
משתתפים: פרי אפרתי-טרייסטמן 'חבישה', רוני בן-ארויה 'פריחת הכלניות באביב', מיקה בר 'ללא כותרת (עלים)' מרים ברוק-כהן 'הגנות מדומיינות', תמר ברניצקי 'בדי זיכרון', קטיה זורין 'ללא כותרת', מימי זיו 'ריח בגדים', איילת יונטף 'עלים', עירית יציב 'היש שאיננו', פוגי נעים 'ללא כותרת', יובל עציוני 'דוממים', חוה פוליבודה 'הכלה', גבי צור-צ'יטיאט 'אישה ילדה', משה רואס 'כיליון', איתמר שגיא 'להיות עם חופשי + ירח ברוטשילד, שירה שובל 'מכתב לסבתא', רות שומרוני 'מחווה ליוז'י ימאמוטו', לי שיין 'שפת סתרים'.
כל הבוקר טיפטף הגשם ואני הייתי קצת מודאגת, כי 'פריסקופ' נמצאת כרגע בתוך אתר בניה ובגשם קצת קשה להיכנס לגלריה מבלי לבוסס בבוץ…אבל בשעה 12:30 זרחה השמש וכעבור רבע שעה התחילו המבקרים לזרום. המבקרים הרבים גדשו את הגלריה ואת המבואה ועמדו אפילו על המדרגות. זאת הייתה פתיחה רבת משתתפים ושמחת הפגישה של האנשים התערבבה בשמחתם של המציגים והגלריה התמלאה אנשים שמחים והייתה לי תחושה נפלאה של אושר גדול.
עירית יציב ואני
אני צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין שזה לא פאטה מורגנה ולא חלום בהקיץ. אחרי בצורת ארוכה שנמשכה 63 שנה, סוף סוף זכיתי לראות במו עיני את האופנה נכנסת למוזיאון בדלת הראשית, כשווה בין שווים. פתאום, כולם מגלים את כוח המשיכה של אופנה במוזיאון, ומה שקרה בעולם הגדול כבר לפני עשרים שנה ויותר, הולך ומתרחש בארצנו הקטנטונת.
הראשון שנתן לאופנה לגיטימציה תרבותית היה מוזיאון העיר תל-אביב, שהכריז על שנת 2012 כשנת האופנה בבית העיר והציג עד כה חמש תערוכות אופנה עכשוויות, בועטות, מתריסות ובעיקר ממחישות את מה שאני אומרת כבר שנים לכל אוזן כרויה בסביבה, שאופנה זה הרבה יותר מגיא פינס וממשטרת האופנה שלו, הרבה יותר מ 'עשרה דברים שאת מוכרחה בארון' ואפילו הרבה יותר מערוץ האופנה הישראלי שעלה לאוויר בקול תרועה, והצליח עד כה רק למחזר את הרכילות הדביקה בביצה המקומית.
סנדרה בקלונד במוזיאון תל-אביב
אינני יכולה להסביר מדוע איתמר שגיא נראה לי תמיד כמו הנסיך הקטן. יצור מופלא שהגיע לכאן מכוכב אחר. אינני מכירה את סיפור חייו, אך ממה שלמדתי מתוך התבוננות באלבום עבודותיו, שהונח בתערוכה שלו בפריסקופ, הוא התמודד עם לא מעט קשיים ומצוקות עד שהגיע לתערוכה המופלאה הזאת בגלריה פריסקופ שהוא קורא לה ״רקמה ישראלית חדשה״ ואני הייתי רוצה לקרוא לה דווקא ״טקסטיל לירי״ כמו שם התערוכה הבאה שאותה אני אוצרת בגלריה זו. איתמר הוא אמן טוטלי. הוא התאבד על התערוכה הזאת. חשף קרביים ונפש והפיק בשתי ידיו במשך שלושה חודשים משהו שנוגע בך מבפנים ועושה לך אור בעיניים ודמעות בגרון. יש כאן נאיביות מסוגננת, צבעוניות כובשת, ואמירה אותנטית בלי פשרות. איתמר אומר כאן ללא מילים, למרות שהוא איש של מילים ויכול להתבטא נפלא בשירה או בפרוזה, את האמת הכי אמיתית שיש. אני רוקם משמע אני קיים, ואולי אפשר לנסח את זה גם במילים יותר גבוהות כמו למשל, בלי האמנות שלי אין טעם לחיי. והקהל מגיע וקונה. כמעט על כל מוצג גיליתי נקודה אדומה. כי הקהל שמגיע אוהב את העבודות של איתמר שאין בהן שמץ של זיוף. בכל עבודה יש חלק מהאמן וכולן יחד יוצרות אמירה שלמה. קוהרנטית ונוגעת ללב. התערוכה פתוחה רק עוד שבוע. אז למה אתם מחכים? רוצו מהר לראות.
הבלוג של אילה רז 