You are currently browsing the monthly archive for ינואר 2013.
אתם צודקים. באמת הזנחתי את הבלוג שלי יותר מדי זמן. במשך כל חודש ינואר כתבתי בסך הכל פוסט אחד. יבול עלוב ומבאס. ומה שחשוב בהקשר זה, איננה העובדה שהיו לי סיבות טובות לעצירת הכתיבה, אלא, שגם מזה למדתי משהו. ובמה שלמדתי אני מוכנה לשתף אתכם.
קודם כל למדתי שכאשר עוצרים כתיבה שוטפת לפרק זמן ארוך מהרגיל, קשה לחזור ולהתחבר לכתיבה הזורמת מאליה, באותו אופן שבו התחברת קודם. מכשולים ומעצורים חדשים שלא היו שם, חוסמים פתאום את האינטימיות שהתקיימה פעם ביני לבין הבלוג שלי, ויוצרים סוג של מחסום שגורם להתייחסות זהירה ומהוססת יותר אל הכתיבה. וכך קורה שאני מתחילה להתבונן בכל נושא כתיבה שעולה על הפרק בזכוכית מגדלת ושאלות של 'חשיבות' ו'ערכיות' הופכות לשאלות מהותיות, שעושות את הכתיבה הספונטנית לבלתי אפשרית. פתאום צריך לחשוב עוד ועוד על כל נושא, עובדה שגורמת לי למקם את הכתיבה בסוף התור של המטלות הממתינות. וזה לא שקודם לא חשבתי על מה שאני הולכת לכתוב, בוודאי שחשבתי, אבל הכול זרם באופן טבעי, והרגשתי כאילו הדברים שכתבתי עליהם פשוט בקשו להיכתב.
זיכרון השלג הראשון מחזיר אותי לשנת 1950. בוקר חורפי וקר בטבריה של ילדותי. אני פותחת את הדלת אל החצר, ומרגישה משהו שונה. לובן מוזר מכה בעיניים וצריבת קור מעקצצת באף.
שלג? אני לא לגמרי בטוחה…כן, שלג! אני יודעת פתאום. נזכרת בספר 'פצפונת ואנטון' של אריך קסטנר. רואה את פצפונת יוצאת אל השלג בלילה קר, כשהיא מחופשת לילדה עניה, בשביל לקבץ נדבות. מקום אחר. ארץ זרה. כמה מפתיע לגלות שכל הספרים שקראתי בילדותי, התרחשו במקומות רחוקים, מושלגים וזרים. ופתאום. כאן אצלנו, בחצר. שכבה לבנה ופריכה נחה ברכות על עלוות הברושים, על התאנה העירומה, על ענפי הלימון שבגינה. מחפה את שביל הבטון האפור, המוליך אל הבית, בשמיכת מוך צחורה ואוורירית. לקרוא את המשך הרשומה «
הבלוג של אילה רז 