האישה שלובשת אמנות כל יום

אם תפגשו את עירית ברחוב, קרוב לוודאי שתסובבו את הראש אחריה כדי להביט בה שוב ולא בגלל מה שאתם חושבים. היא לא איזו 'שאפה' סקסית, היא לא לובשת בגדים חושפניים, היא עברה מזמן את גיל הנעורים והיא לא מיתמרת לגובה מטר ושמונים. אבל עירית מושכת תשומת לב מידית בכל סביבה שבה היא נמצאת. כי היא לא לובשת סתם בגדים. היא לובשת אמנות. כפרפראזה  על תלמידי חכמים שתורתם אמנותם, ניתן לומר על עירית שבגדיה הם אמנותה. לא הבנתם? הנה תמונה אחת לדוגמא.

הבגדים של עירית על רקע קיר עם ציורי גרפיטי בתל-אביב

כך עירית התלבשה כשבאתי לבקר אותה בביתה שבמרכז תל-אביב: חולצה צבעונית משנות ה-70, וסט מברוקאד  בצבעי קרם-תורקיז, חצאית יד שניה מוואל פרחוני, וה"סמל המסחרי שלה"  שתי נעליים שכל אחת בצבע שונה.

והנה הנעליים מקרוב: צבעוניות ללא פשרות

חלק ממשקפי השמש של עירית בקופסת תצוגה

עירית סיימה לימודי עיצוב טקסטיל בשנקר בשנת 1977 כשהיא כבר אמא לשני ילדים.  בשיחתנו היא חוזרת ואומרת לי שרק בגלל שלמדה עיצוב טקסטיל ולא עיצוב אופנה היא מרגישה משוחררת מכל מיני התניות של טרנדים וכללים אופנתיים. היא מעזה לערבב צבעים ש"לא הולכים ביחד", היא מחברת בגדי קיץ עם בגדי חורף, היא מעמיסה המון צבעים על דגם אחד ובכל זאת, למרות שצירופי הבגדים שלה נראים במבט ראשון כלא מתאימים זה לזה, מבט נוסף עוזר לך לעכל את הצירופים המוזרים ואפילו להתפעל מהם.

הבגדים מונחים על הבובה כהדמיה לתלבושת של מחר

אני מרשה לעצמי לשאול את עירית אם לא מפריע לה שאנשים נועצים בה עיניים ואם הגיל שלה לא מרסן בה את הנטייה ללבוש אקסנטרי. עירית עונה לי כך:" לגבי השאלה של הגיל – אני מרגישה שהיום אני פחות מחויבת לתכתיבים כלשהם, פיתחתי לי את האישיות שלי ודעת הסביבה פחות רלבנטית לגבי ולכן אני יכולה להעיז אפילו יותר."

צירוף אביבי עם נעליים שונות

אני שואלת אותה איזה מעצבי אופנה ואיזה אמנים משמשים לה השראה. הנה תשובתה: "מעצבי האופנה שאני חולמת שילבישו אותי הם: ויויאן ווסטווד, קנזו, כריסטיאן לקרואה, קסטלבז'אק, אבל הכי מכולם אני אוהבת את וולטר ואן בירנדונק הבלגי, שהייתי מוכנה ללבוש כל בגד שלו, והרבה מצירופי הבגדים שלי נוצרו בהשראתו. לעומת זה היו צריכים לשלם לי הרבה כסף כדי שאלבש ארמני. אמנית שאני "מתה" עליה היא אגנס מרטין – שהיא לגמרי שונה ממני – אבל הרכוז וההתכוונות שלה מרתקים אותי, כמו כן אני מאד אוהבת את גרהרד ריכטר, ובארץ את אביבה אורי, פנחס כהן-גן ומיכאל גרוס."

עירית גדלה בקבוצת "אלומות" , שמשקיפה על כל עמק הירדן והרי הגולן.  לנוף זה, היא אומרת, יש השפעה גדולה עליה ועל אמנותה. היא מספרת לי על חלום שחלמה בילדותה  "שבו כולם סביבי נראו כמו המון תולעים אפורות קטנות ואני הייתי מוכרחה להתבלט על מנת להרגיש קימת ושונה ולכן הייתי צריכה לבחור בצבעים. הייתי ילדה שונה בהרבה מובנים, ונושא הלבוש היה אחד מהם. יש סיפורים מהילדות שסופרו לי ורק היום אני מסוגלת להבין עד כמה הם משמעותיים. למשל, באחד מבקורי  בעיר קנו לי סנדלים ירוקים בנעלי 'פרפר', שמרתי עליהם כמו על אוצר נדיר, על אף הסקנדל שנילווה לנעילת סנדלים כאלו בקיבוץ."

עירית כילדה בלבוש שונה.

יותר מאוחר, כשבגרה, מספרת עירית, היא נהגה להתלבש באופן מאוד דרמטי ולהרכיב שילובים קיצוניים של צבעים ובדים. אבל מה שהשתנה והשתכלל אצלה לאחרונה זה אופן החשיבה על התופעה. בשנים האחרונות היא גיבשה לעצמה אג'נדה מיוחדת ומפתיעה "אני לא מתלבשת על מנת להתלבש – אלא זהו מרכיב נוסף בעשיה האמנותית שלי.

עירית לפני עשרים שנה

הבגדים הם פלטת הצבעים שלי, ומחפץ פונקציונאלי הם הופכים לאובייקט אבסטרקטי. בשבילי הם לא בגדים, אלא צבע, ואני מנסה לארגן אותם באופנים שונים, לבדוק ולמתוח את גבולות והצירופים. אני מתייחסת לעיסוק שלי בלבוש – בצירופי הצבעים, בדוגמאות ובטקסטורות, כאל חלק מזהותי הנשית."

מערכת בגדים על הבובה

 בבלוג שלה  בסלונה , היא מספרת איך נולדים צירופי הבגדים שלה "פלטת הצבעים/הבגדים מתרוצצת לי בראש ואז היא נעצרת ואני יודעת – זהו זה. זה מה שהולך להתחבר להוא ועוד נוסף לזה גם הדבר ההוא ואז כשהכל מתחבר והמהומה בראש נרגעת אני מוכנה לצאת החוצה. ושם מתרחש התהליך המרתק של החוץ. קודם כל האור אחר. התנועה אחרת והתגובות – בין אם זה במבט ישיר או בהטית ראש כך שכאילו לא ארגיש ועד המילים. וכשאני חוזרת הביתה מתרחש תהליך ההתכנסות כששוב הכל מתערבב והומה מבפנים והתוצאה היא עבודת הקולאז’. המעגל מהמרחב הפרטי אל הציבורי ושוב אל הפרטי סובב והולך".

ועוד הרכב צבעוני

 ההרכב שנולד בדמיונה עובר הדמיה על גבי הבובה שנמצאת בביתה. קודם מולבשים הבגדים ואליהם נוספים האביזרים האקסנטרים שמוסיפים את כתמי הצבע הסופיים לקולאג' החדש שתלבש מחר.  הבגדים והאביזרים שברשותה לקוחים מאוסף שהיא מלקטת מזה שנים בחנויות יד שנייה, בשווקים בחו"ל ובארץ וגם בגלריות. היא משנה את תיפקודו של כל פריט לפי רצונה: עגיל יכול להפוך לטבעת, והחולצה יכולה להילבש כמקטורן.

עירית גם יוצרת קולאג'ים בהשראת הבגדים שלה, מה שהופך את אמנותה לאמנות מורכבת ורב-תחומית, אבל על זה לא ארחיב בפוסט זה.

הפגישה עם עירית ועם בגדיה עוזרת לי להבין עד כמה אני עצמי מסוייגת בלבישת בגדים צבעוניים שמושכים תשומת לב . רבים מהצירופים הנועזים שהרכבתי לעצמי, במהלך השנים, במדידות שלקראת היציאה, נשארו מפוזרים בחדר, כשבחרתי ללבוש, שוב ושוב, את הצבע הכי בטוח בעולם: שחור. לכן, אני מסירה את הכובע (שאינני חובשת) בפני עירית יציב על האומץ שלה ללכת עם האג'נדה האמנותית שלה עד הסוף.