שנות הששים. אני בת עשרים וקצת, טסה עם דני בפעם הראשונה בחיי לחו"ל בטיול סטודנטים של איסת"א ונוחתת בפריס. ארוחה אחת מסודרת ביום, במסעדה שאליה  מטפסים מאה מדרגות ועומדים בתור כמעט שעה, אבל האוכל שמקבלים טעים ומשביע.

הלם הפער בין ישראל הצנועה של סוף שנות הצנע לבין פריס ההדורה, מכה בנו ומעורר תהייה. נוף שונה. תרבות אחרת. נשים קטנות עם מטפחות משי לצווארן מתרוצצות על עקבי סטילטו דקים ולוגמות  vin rouge  עם החבר/ בעל/ מאהב בבית קפה פינתי, ומלצרים בסינרים לבנים וארוכים רושמים הזמנה עם עפרון שנשלף מאחורי האוזן ונותנים עודף מתוך ארנק שחור מהוה שמשתלשל מן המותניים.

בוטיק במארה עם קולקציה באפור, אפריל 2012

חלון ראווה אביב 2012

פריס תמיד אהבה אדום

בתים אפורים. גשם כל הזמן. אנחנו רצים בין המונומנטים לבין המוזיאונים מהבוקר עד הערב ובלילה יוצאים לבלות. ישנים 3-4 שעות ומתעוררים מלאי אדרנלין ליום הבא. סיור במחילות הביוב של פריס. טיפוס על האייפל ברגל. בזבוז של שעתיים בלובר בחיפוש נואש אחרי המונה ליזה.

גמורים מעייפות אנחנו מצפים לסיור הלילי האחרון שלנו בפריס שאמור להיות ה'היי לייט' של הטיול. אנחנו צריכים להתעורר בארבע לפנות בוקר ולנסוע במטרו לשוק הבשר של לה-האל.  שם נאכל עם המבינים, מרק בצל אלוהי.  לה-האל עדיין איננו מרכז קניות טרנדי, אלא אזור מוזנח שמשמש בין היתר כמקום מפגש לנהגי משאיות מזדמנים שיודעים איפה לאכול טוב ובזול.

השתקפות

יחי השמלות! כתובת על חלון ראווה במארה

עוד השתקפות בחלון הראווה של בוטיק פרגונאר

השתקפות הישן בתוך החדש

צלצול טלפון טורדני מעיר אותי משינה עמוקה. אני לא בדיוק קולטת מה קורה, אבל דני מזכיר לי שצריך לקום בשביל לאכול מרק בצל בלה-האל. כל מה שאני רוצה זה לישון. לא בא לי מרק בצל. לא מעניין אותי לה-האל. אבל כשדני אומר ש"מי יודע אם נגיע עוד פעם בחיים לפריס" אני נכנעת, משחילה את עצמי לתוך הבגדים המקומטים מאתמול, זורקת עלי מעיל גשם ונסחבת אחריו בצעדים כושלים. הגשם ממשיך לדלוף.  אבל בתי הקפה מוארים. שלטי הניאון זוהרים. אנשים מסתובבים בחבורות ובזוגות, צוחקים ומדברים צרפתית מתנגנת. הפריסאיות הקטנות ממשיכות לטופף בסטילטו על המדרכות. אני לא יכולה לפקוח את העיניים וכל כמה שאני משתדלת אינני מצליחה ללכת קדימה בקו ישר.

פתאום משהו נראה לי מוזר. אני משפשפת את עיני הצורבות. לא להאמין. פנסי הרחוב נטועים באלכסון. "תראה", אני אומרת לדני "לא שמתי לב עד עכשיו שהפנסים בפריס עומדים באלכסון".

…באותו יום לא הגענו ללה-האל ולא אכלנו את מרק הבצל האלוהי. בקושי הצלחתי להגיע עד בית הקפה הסמוך ושם התמוטטתי סופית. את אכזבתי הצורבת הטבעתי בקערית קפה פושר עם טארט-טאטן  אמיתי והלכתי לישון.

בוטיק בוורוד

בוטיק של קנזו

מאז ביקרתי פעמים רבות בפריס. ראיתי אותה בסתיו מקושטת בשלכת אדומה וראיתי אותה באביב פורחת בוורוד. אכלתי ארוחת שחיתות על  סיפון ספינה ששטה על הסיין בשעת בין ערביים. אכלתי סוגים שונים של מרק בצל במסעדות רבות ושונות בעולם. מהן טובות יותר ומהן טובות פחות. אבל הטעם של מרק הבצל ההוא, שלא אכלתי, ממשיך לגרות את חושי. בדיוק כמו השמלה המקסימה ההיא שלא קניתי- שבה הייתי יכולה להיות היפה בנשים, או כמו  האהבה ההיא שלא מימשתי שהייתה יכולה להיות המושלמת באהבות.

כי בהפוך על הפוך, הציפור האחת שעל העץ מושכת אותנו פי כמה משתי הציפורים שביד.

אלוהים נמצא במקדש לה-פאייט

 כל הצילומים בפוסט זה צולמו על ידי  בנסיעה האחרונה לפריס, אפריל 2012.

מודעות פרסומת