16 | אפריל | 2012 | הבלוג של אילה רז

אני לא מתביישת להגיד שאני שונאת טיסות. 'שונאת' זה בעצם ביטוי מכובס ל'מפחדת פחד מוות'. אבל כשאני שוקלת את האופציה של לא לטוס בכלל, מול האופציה של לוותר על כל הנופים עוצרי הנשימה שבעולם, על העדכון התרבותי מחויב המציאות, או על שינוי האווירה הלחוצה שבה אנחנו שרויים ביומיום – אני מחליטה לשים את נפשי בכפי ולעלות שוב על מטוס.

מיותר להוסיף שכל טיסה מלווה אצלי בתחושה בסיסית שזוהי הטיסה האחרונה. בימים שלפני הטיסה אני משתדלת להשלים את כל המשימות שהתחלתי, לשלם את כל החובות, לרוקן את המקרר ואף פעם לא מצליחה להימנע מספירת שורה ארוכה של כבשים בלילה שלפני.

כשאני כבר במטוס, חוגרת את חגורת המושב, מתחיל השד הקטן שבי בסדרת ייסורי החרטה: "למה היית צריכה בכלל לעלות על מטוס? מה כל כך רע לך בבית? מה כל כך דחוף לך לראות בפריס את התערוכה של לואי ויטון כשאת יכולה לראות אותה ב'יוטיוב' מבלי לזוז מהכסא?"

כיסי אוויר מקפיצים לי את הדופק ומעלים לי את לחץ הדם. דיילת עם הבעה לא ברורה על פניה- מבשרת אסון מתקרב, וכל צליל חריג ברעש המנועים מסמן את הקץ הצפוי. אבל כשאני מגיעה סוף סוף ליעד בחו"ל וגלגלי המטוס נושקים לאדמה- אני נעשית מיד גיבורת-על ושולפת את תכנית המשימות שהכנתי, מוכנה להתחיל מיד במסע המופלא.

כל זה נכון לסתם טיסה. אבל מה קורה כאשר סתם טיסה הופכת לטיסת אימה ואני נאלצת להשתתף בה בעל כרחי במשך שלוש שעות תמימות?

הנה הסיפור לפניכם. זה לא קרה בסרט. זה קרה בטיסת ארקיע IZ2743 לפריס ב-2 באפריל, 2012 ואני הייתי על הטיסה הזאת.