משפט שזורק אותי לתוך מצב קיומי מאוד מיוחד. הרגשה של התחלת ההתחלות. הבטחה ענקית שעדיין לא מומשה וגם לא בטוח שתתממש. תקווה גדולה המחכה להתגשם אבל כרוכה בפחד מפני אכזבה אפשרית וגם איזשהו פחד המתגנב ללב, אל מול הלא נודע.

אני אוהבת התחלות חדשות, אבל שונאת דפים חלקים, כי הם גורמים לי רתיעה. אין בהם למה להתחבר. אין עקבות. אין סימני זמן.  אין כלום. לכל מלוא העין לבן  ואין במה להיאחז. הפחד מפני קלקול הדף הנקי, הבתול, במשהו לא מוצלח- יכול להיות פחד משתק. מחסום ליצירה. אבל על דף מותחל- תמיד אפשר להוסיף משהו, להתחבר למשהו, היצירה זורמת. החיבור מיידי…

שנה חדשה פותחת דף חדש. אפשר לכתוב עליו הכול. אפשר לצייר עליו עולמות שלמים, אפשר לכסות אותו בנשיקות ואפשר גם להזיל עליו  דמעות.  אבל זהו דף חדש בתוך יומן מותחל, יומן שבו נכתבו כבר דפים רבים וכל אחד מהדפים שנכתבו משפיע על הדף החדש שייכתב וגם מושפע ממנו…

זה הזמן שבו אנחנו מבטיחים לעצמנו לקיים, להגשים, למלא, להיטיב, לתת, לקבל, לזרום ולתרום. זהו סיומו של העשור הראשון באלף השלישי. שנת 2011 כבר מחכה בפתח.

שנה טובה ומאושרת לכולכם!!!

אתם מוזמנים להצטרף ללהקת "אבבא" בשיר: happy new year

המילה 'עיצוב' היא מילה חדשה יחסית שנכנסה לשימוש בשפה העברית אי שם באמצע שנות ה- 60 . לא ממש  ברור לי מדוע נבחרה מילה זו המבוססת על הפעל 'עצב', שיש בו צער ודכדוך, כדי לתאר פעולה שיש בה הרבה שימחה והתלהבות.

יש אולי מי שיגיד שפעולת העיצוב היא פעולה של יצירת יש מאיין ולכן היא פעולה כואבת הכרוכה בהתמודדות עם מטלה קשה. יש גם מי שיחשוב שתהליך הלמידה של המעצב הוא תהליך ארוך וכואב הרצוף אכזבות. אני חושבת אחרת. לדעתי, תהליך העיצוב הוא תהליך שמח שצריך להיעשות מתוך מקסימום חופש, התלהבות ועניין.

קבוצת העיצוב ההולנדית 'דרוך' droog  הצליחה להגדיר את העיצוב מחדש. היא מראה איך עיצוב פשוט יכול להיות משהו מיוחד. לקרוא את המשך הרשומה «

אינני יודעת איזו קפסולה עולה בדמיונכם בזמן קריאת שורות אלה. אם אתם, חס וחלילה, 'מצודדים' ומשתעלים, כמו רבים בינינו בתקופה זו,  אז קרוב לוודאי שהקפסולה הראשונה שעליה תחשבו תהיה זו שרשם לכם הרופא לבלוע שלוש פעמים ביום.

זהירות, לא לבלוע!

אבל אם ברגע זה אתם בריאים כמו שור ואתם מתלבשים לקראת בילוי שווה במיוחד וארון הבגדים שלכם מאכזב, מן הסתם תדמיינו לעצמכם איזה פריטים הייתם מצרפים בשמחה למלתחה שלכם מתוך קולקציית הקפסולה של המעצב האהוב עליכם. לקרוא את המשך הרשומה «

…ההרגשה הזאת כשבחוץ גשמים ורעמים ובפנים חמים ונעים מחזירה אותי תמיד לילדות. אני ממש לא יכולה להסביר למה, אבל בארץ שבה נולדתי, שבה יש לפחות שמונה חודשי קיץ בשנה ובקושי ארבעה חודשי חורף,  מה שאני זוכרת בגעגוע מתוק ובנוסטלגיה חמימה זה דווקא את הגשם המתופף על החלונות ואת מגפי הגומי האדומים שקנו לי כשהייתי ממש קטנה ולא הסכמתי לחלוץ אותם אפילו כשהלכתי לישון…

אולי זה בגלל שהקיץ של ילדותי היה אינסופי, בעוד שרגעי החורף היו נדירים ויקרים, ואולי בגלל שחורף מטבעו מעורר סוג של געגוע לחום של בית שזורק אותך אל הילדות, אל המתיקות התמימה ואל התחושה הכול כך ברורה שאמא-אבא יהיו שם תמיד בשבילך, השמש תזרח כל בוקר, ואתה תמשיך לגלות, מגובה עיניים של  ילד, את פלאי העולם יום אחר יום אחר יום…

בילדותי, מעטים היו הספרים שנכתבו בעברית לילדים ולכן רוב הספרים שקראתי היו ספרים מתורגמים של סופרים כמו אריך קסטנר שאת ספרו 'פצפונת ואנטון' קבלתי בכיתה ג' כפרס על הצטיינות בלימודים. קראתי אותו כל כך הרבה פעמים עד שיכולתי לדקלם אותו בעל פה ובכל זאת לא הצלחתי להבין הרבה דימויים שמופיעים  בו כמו: פרחי כפור, שלכת בצבעי להבה או פריחה אביבית, שאותם גיליתי רק עשרים שנה מאוחר יותר בנסיעת הלימודים שלנו להולנד. לקרוא את המשך הרשומה «

לפני שנה, ב-6 ב דצמבר 2009 התחלתי לכתוב את הבלוג הזה. את המוטיבציה לכתיבה אפשר היה לנסח בערך כך:  אני עושה דברים מעניינים. אני אוהבת לכתוב. אני רוצה שידעו על הדברים המעניינים שאני עושה.  אני פותחת בלוג…

היום, במבט לאחור אני יכולה להודות שלא ממש הבנתי מה זה בעצם  בלוג ואיזה מחויבות עמוקה כרוכה בלהיות בלוגרית. ממש כמו  הצעצוע התמים שנקרא טמגוצ'י שהיה הצעצוע המועדף על ילדים ובעיקר על ילדות לפני כמה שנים,  שהיה עלול לסבול ואפילו למות אם הזניחו אותו- כך גם הבלוג … שכחת לכתוב/ התרשלת באחזקתו- האוהדים המאוכזבים ימצאו לעצמם מהר מאוד בלוג אחר  שמשקיע יותר… המחויבות לבלוג, כמו כל מחויבות אחרת, דורשת  מחשבה, אהבה והתמסרות ומעל לכל- זמן! אני מאמינה שזמן הוא מושג אלסטי, ככל שתדחס יותר דברים לסדר היום שלך- יתרחב הזמן ויקלוט עוד ועוד. ומי שרוצה להתעמק בסוגיה זאת מוזמן לקרוא את ספרו של תומאס מאן  'הר הקסמים' . לקרוא את המשך הרשומה «