אינני יודעת איזו קפסולה עולה בדמיונכם בזמן קריאת שורות אלה. אם אתם, חס וחלילה, 'מצודדים' ומשתעלים, כמו רבים בינינו בתקופה זו,  אז קרוב לוודאי שהקפסולה הראשונה שעליה תחשבו תהיה זו שרשם לכם הרופא לבלוע שלוש פעמים ביום.

זהירות, לא לבלוע!

אבל אם ברגע זה אתם בריאים כמו שור ואתם מתלבשים לקראת בילוי שווה במיוחד וארון הבגדים שלכם מאכזב, מן הסתם תדמיינו לעצמכם איזה פריטים הייתם מצרפים בשמחה למלתחה שלכם מתוך קולקציית הקפסולה של המעצב האהוב עליכם.

קולקציית קפסולה של 'אקנה'- מי קונה?

צמד המילים 'קולקציית קפסולה' שהפך להיות כל כך שכיח בכתבות האופנה, הוא מושג חדש יחסית שפירושו (למי שלא יודע) מגוון מצומצם של בגדים שעוצבו בידי אותו מעצב אופנה שניתנים ללבישה בצירופים שונים שלהם באופן שמרחיב מאוד את אופציות הלבישה. לחלופין  יכולה הקפסולה גם לכלול דגמים של מעצבים שונים שיוצרים ביניהם אופציות חדשות של צירופים. כל פריט בתוך קולקציית הקפסולה צריך להתאים ליתר חלקי הקולקציה ולאפשר מגוון רחב ביותר של צירופים.

כמה דברים שאפשר להכניס לקפסולת זמן

אבל, פוסט זה יעסוק הפעם דווקא בקפסולה מסוג אחר  היא 'קפסולת הזמן'.  מושג זה שנכנס לשימוש החל משנת 1939 משמש להגדרת תרבות קיימת או שהתקיימה, על פי פריטים מייצגים שנאספו ונשמרו לצורך העברת המידע לדורות הבאים. קפסולת הזמן מכילה חפצים יומיומיים ואינפורמציה כתובה מסוגים שונים, היא נארזת באריזה חסינת מים ואש ונקברת באדמה למשך תקופת זמן מוגדרת שבין  25 ל- 100 שנה ויותר.

אנדי וורהול וחומרים מתוך קפסולת זמן

אנדי וורהול, האמן המייצג אולי יותר מכל אמן אחר,  את תרבות הפופ של המאה העשרים, אסף במשך כעשרים שנה את כל מה שעבר תחת ידיו, החל מקבלות על ארוחות, כרטיסי נסיעה, אישורים של ניקוי יבש ועד מגזינים, עיתונים, צילומים, נעליים, בגדים וחפצים אחרים הלקוחים מחיי היומיום שלו. את כל הגבב הזה הוא דחס לתוך ארגזים גדולים שאותם אטם ושמר. סך הכל אסף וורהול  612 'קפסולות זמן' ענקיות שכל אחת מהן מכילה חומר גלם רב ערך היכול לשמש לחקר התקופה ולהוות בסיס למחקרים של סוציולוגים, אנתרופולוגים וחוקרי תרבות למיניהם. בשנת 1994 עם פתיחתו של 'מוזיאון אנדי וורהול' הועברו הקפסולות האלה אל המוזיאון והם נגישים כיום לחוקרים ולציבור הרחב.

עכשיו, נניח שהייתי רוצה להכין לעצמי  קפסולה של זמן, בואו נחשוב מה הייתי מכניסה לתוכה…אולי ספרים שאני קוראת, בגדים שאני לובשת ודברים שאספתי במסעותי בעולם… אבל במחשבה שנייה, הדיסק הקשיח במחשב שלי הוא מעין קפסולה של זמן. הוא כולל את כל מה שכתבתי, שמרתי, צילמתי, אספתי וגם מספק נתונים על פעילויות שונות שלי שאותן אני מסקרת בבלוג זה. אחד הפחדים הגדולים שלי הוא לאבד את החומר שעל הדיסק הקשיח שזה בערך כמו לאבד את הזיכרון של כל מה שעשיתי בעשרים השנה האחרונות. לכן אני מגבה הכול בפקודה יומית קבועה על 'דיסק און קי' וכשאני נוסעת לחו"ל אני לוקחת אותו אתי. מה שבטוח-בטוח!

ועכשיו בואו נעבור מהאישי לציבורי:  איך לדעתכם תיראה ישראל של היום  בעוד 40 שנה?? מעניין לא?  מספיק לראות את תכניות הילדים של הטלוויזיה החינוכית משנות השבעים כדי להבין עד כמה השתנינו…ועכשיו כידוע הקצב מואץ פי כמה כך שהאנשים שיחיו כאן בעוד ארבעים שנה, אולי לא יאמינו שכך נראינו בתחילת שנות האלפיים.

ובכן, יש מישהו שחשב על זה. פרופ' עוז אלמוג, דר' תמר אלמוג ואנשי הצוות שלהם שוקדים כבר כמה שנים על איסוף חומר תיעודי המתאר את ישראל של תחילת שנות האלפיים ומה שנאסף עד כה מוצג באתר 'אנשים ישראל'.

לאחרונה נוסף לאתר זה דף מתוך האלבום שלי. הדף עוסק בנושא 'פתיחת תערוכות בתל-אביב' ומביא תמונות מתוך שתי פתיחות בגלריה 'פריסקופ' בתל-אביב: פתיחת תערוכת התכשיטים שלי 'Joie de Vivre' בשנת 2008 ופתיחת התערוכה 'טקסט- טקסטיל-טקסטורה' שאותה אצרתי לאחרונה והיא עדיין מוצגת עד 25 בדצמבר, 2010.

אתם מוזמנים להיכנס, להעיר ולהאיר. אז אני ואתה אולי לא נשנה את העולם, אבל בוא'נה, למה שלא נעזור לשמור את מה שיש???