אם הייתי צריכה לבחור את התקופה שבה  אני מוכנה להישאר לתמיד, לא היו לי בכלל לבטים. לא הייתי צריכה לחשוב אפילו דקה. גם אם היו מעירים אותי באמצע הלילה הייתי עונה ללא היסוס: שנות ה- 60 של המאה העשרים הן השנים שבהן הייתי בוחרת לחיות את חיי מחדש.

דור הבייבי בום. העולם שייך לצעירים. אני ואתה נשנה את העולם. האדם הראשון מגיע לירח. אופוריה של שלום ואהבה. ילדי הפרחים. מיני מינימאלי.

המיני והפרחים התאימו לי כמו כפפה ליד. הסמים לא כל כך. אבל הכי התאימה לי אווירת האופטימיות והתחושה שאפשר לשנות את העולם. כן. אני אופטימית. עובדה שלא ניתנת לשינוי.  ואני גם תמיד לטובת שינויים. בבגדים. בשיער. בעיסוקים. במקום המגורים. רק לא בבן הזוג. גם זאת עובדה.

1968 . אירופה חוגגת את הנעורים ואני בת עשרים ומשהו ומצטרפת לחגיגה. אמנם כבר אמא לילדה, אז מה? הילדה היא חלק מהחגיגה.

ילדת פרחים ועוד ילדה. רוטרדם 1968

איך מסבירים בהולנדית איזו גלידה אתה רוצה

באווירה מהורהרת של סתיו... סוף שנות ה- 60

החורף מגיע. שלג בכל מקום ופרחי כפור בחלונות חדר השינה שלנו, הממוקם בעליית הגג. בקומה למטה  גרים אירמה והקטור ממקסיקו עם התינוקת אדריאנה. בית השימוש נמצא אצלם. האמבטיה נמצאת אצלנו. ואין דלת מפרידה בינינו ובינם. כמעט קומונה. שנות ה- 60 אמרנו? אחווה ושיתוף גם. האופנה מתחלפת. עכשיו אני בשיער פזור כמו בHair , המחזמר שאנחנו נוסעים ל swinging london  בשביל לצפות בו. ובהזדמנות זאת מכתתים רגליים בין חנויות האופנה.

אמא מתעדכנת וילדה מתעצבנת: אוף... עוד פעם שמלות???

תחילת שנות ה-70 . אני לומדת באקדמיה לאמנויות יפות ברוטרדם, הולנד. כבר אמא לשני ילדים. בראיון הקבלה אני נשאלת אם באתי ללמוד בשביל לתפור בגדים לילדי. אני ממש נעלבת. לא. אני עונה. אני רוצה להיות מעצבת אופנה. הלימודים קשים כל כך ועוד בהולנדית. אחרי משמרת ארוכה בתור אמא, בלילה כמעט ללא שינה, אני צריכה להתייצב להרצאה באקדמיה, ובערב, בשביל הפרנסה ללמד עברית בקהילה היהודית. אחרי יום כל כך ארוך אני צריכה גם להכין שעורי בית. מה הפלא שאני נרדמת תוך כדי…

כל כך עייפה...

אחת המשימות של אמא בתפקיד מלא היא להוציא את הילדים החוצה בשביל שינשמו אוויר צח. אז מה אם הכל קפוא והתינוק לא ממש אוהב קור? מניילנים את העגלה. כך אוכלים את העוגה וגם משאירים אותה שלמה. אני לא יודעת אם האוויר הצח עזר. אני כן יודעת שהתינוק היה חולה כל אותו החורף. מזל שהמיני שלי התחלף למקסי,  לפחות בחורף ההוא הייתי בריאה…

שלג ותינוק בעגלה מנוילנת. אני במקסי. שנות ה- 70

1973. חוזרים לישראל בדיוק בזמן בשביל לתפוס את המלחמה הבאה. מלחמת יום הכיפורים…

…איך קרה שיצאנו אחרי מלחמת ששת הימים וחזרנו בדיוק לפני מלחמת יום הכיפורים…יכול להיות שבמחזה 'את, אני והמלחמה הבאה' – חנוך לוין  התכוון אלינו???

הקונטיינר שלנו נתקע בנמל  ולא ניתן לשחרר אותו בגלל המלחמה. אנחנו חיים על מזוודות  ארבעה חודשים.

חוזרים הביתה בתחילת שנות ה- 70 : סריגים גדולים ומכנסי ברך.

בסוף שנות ה- 70 אני מתחילה לעבוד כמעצבת-אופנה ב'לודז'יה' . המפעל הותיק משנה את פניו  ובמקום גופיות, תחתונים וגרביים מתחיל לייצר דגמי אופנה ואני אמורה לחולל את השינוי. נסיעות עדכון דו-שנתיות לחו"ל בשביל לקלוט את הצבע המדויק לעונה הבאה. התכתיבים באופנה קשוחים מאוד. הטרנד הוא המלך. וזה ממש לא נעים. כי מי שלא מנחש נכון את הטרנד השולט- יוצא מן המשחק.   האופנה כבר לא יצירתית כמו בשנות ה- 60 ובטח שאין יותר מקום לאופנה אישית. 'תהיה כמו כולם ותשרוד'- זה המסר שמביא לאופנה משבר האנרגיה העולמי. האופנה כל כך משעממת. כולם לובשים כמעט אותו דבר. אז מה הפלא שכשאני חוזרת מחו"ל אני צריכה לדווח לכל דורשי שלומי, מה בדיוק לובשים עכשיו בחו"ל…

אני בשמלת 'לודז'יה' בשליחות המפעל.

המרת שיקופיות למדיה דיגיטלית ע"י דו-מדיה http://do-media.co.il/skofit.html

בפוסט הבא: על שנות ה- 80, שנות ה- 90 ושנות האלפיים, מזווית הראייה של  אשת קריירה, אישה משוחררת, אמא, רעיה ו… קרבן אופנה .

מודעות פרסומת