בילדותי הרחוקה, אי שם בשנות החמישים, לחג הפסח היו סימנים. לא , לא אלה של רבי יהודה מההגדה של פסח, אלא סימנים אחרים שמצאו ביטוי בשיר הפופולארי שכל ילד למד אז לשיר בגן הילדים: "תפרו לי בגד עם כיסים/ מילאו כיסיי באגוזים". כי פסח היה החג שבו קיבלו כל הילדים בגד חדש. הבנים: מכנסיים קצרים (חאקי בדרך כלל) וחולצה לבנה והבנות: שמלה קייצית שנתפרה ע"י תופרת.  הדבר הכי חשוב בבגד החדש היו הכיסים. בכיסים הניחו את האגוזים בחג הפסח, את הגוגואים בתחילת הקיץ ואת הג'ולים/ בלורות/ בנדורות (תלוי באיזו עיר התגוררתם) בכל עונות השנה. אל תוך הכיסים במכנסיים הקצרים של הבנים, שהיו מקופלים הכי קצר שאפשר ("שיבר" בלשון התקופה") נדחסו מציאות  למיניהן, עד שהכיסים צנחו מהכובד ובצבצו מתחת לשולי המכנסיים הקצרים.

מכנסי "שיבר" בשנות ה- 50

השפה עשירה במילים הבנויות על צרופי המילה כיס  כמו: כסף-כיס, מהדורת כיס ,שליחת יד אל הכיס (של משלם המיסים, למשל), כיסים עמוקים (לעשיר-קמצן) וכמובן Five pockets Jeans

כיסים בדגמים אורבניים של ניקולא גסקייה לבאלנסיאגה (2010)

הכיסים הראשונים, הדומים לאלה של היום, היו הכיסים מהמאה ה- 17 שהיו תפורים על גבי חגורה שנלבשה מעל לבגד, בדומה לפאוץ' הנלבש בחלק הקדמי של החצאית הסקוטית בלבוש המסורתי.

כיסים רקומים הנלבשים מעל השמלה (המאה ה- 17)

מאחר שהכיסים היו גלויים לעין – היו הרבה מקרים של שוד וכך עלה הרעיון של כיסים נסתרים. אז נלבשה חגורת הכיסים מתחת לבגד ובעיות הגניבה נפתרו, אבל התעוררה בעיה אחרת: כשהיה צורך להשתמש בכסף שבכיס, היה בעל הכיסים נאלץ להוריד את מכנסיו, לחשוף את אחוריו (באותה תקופה עדיין לא לבשו תחתונים) ורק כך יכול היה להגיע אל הכסף שבכיס, מצב קצת מביך  שהאיץ את מציאת הפתרון המוכר לנו כיום שבו הכיסים תפורים לבגד כחלק אינטגראלי.

כיס ללבישה מתחת לבגד

כיסים בבגד הם לא רק מקום בטוח לשמירת דברי ערך, אלא גם מקום נעים לחמם ידיים, לאחסן את הממחטה (לשלב העיטוש הפתאומי) ואפילו להחביא את הידיים המיותרות באירוע חברתי שבו אתה כמעט לא מכיר אף אחד…

כיסים בדגם של מוסקינו- המעצב שהקדים את זמנו (1988)ונפטר בטרם עת

את פוסט הכיס הזה, אני בוחרת לסיים דווקא בזיכרון טראומטי שנחרט בזיכרוני: הייתי אז בכיתה ח' והתבקשתי לדבר בשם בוגרי המחזור המסיים של בית הספר היסודי (אז קראו לזה עממי)ע"ש ארליך בטבריה. שקדתי על הניסוח של "נאום בוגרים" שיהיה גם מצחיק , גם מרגש וגם מעניין וכשהנוסח היה מוכן, אחרי הרבה טיוטות , העתקתי לנקי והנחתי אותו בכיס הפנימי של השמלה שאותה התכוונתי ללבוש בטקס הסיום. הרגע הגדול הגיע ואני עומדת על הבמה, מוציאה מהכיס את הדף עם הנאום שכתבתי ומתכוננת לקרוא… אבל במקום המילים בכתב ידי המסודר והצפוף, שאותן ציפיתי לראות- אני רואה מולי דף מקומט ומשופשף עם כמה סימני דיו מטושטשים… מתברר שאמי כיבסה את השמלה לקראת הטקס כדי שאיראה במיטבי והדף עם הנאום שבכיס השמלה כובס גם הוא…את רגעי המבוכה ההם קשה לי עד היום לשחזר… כנראה שמצאתי כמה מילים להגיד בקול רועד ובעיניים דומעות…כנראה שהקהל הבין זאת כהתרגשות יתר וסלח… אבל עובדה ששנים רבות אחרי אירוע זה לא יכולתי לדבר בפני קהל. השנים עשו את שלהם, ואני התגברתי איכשהו על הטראומה, אבל גם כיום כשאני עומדת בפני קהל לא מוכר, אני מרגישה את אותו פיק ברכיים ואותה תחושת המחנק בגרון, ממש כמו אז כשהייתי ילדה בת ארבע עשרה שאבדו לה המילים…

כיסים שעושים את הבגד אצל ריי קאוואקובו