מבט על אופנה ותרבות מזווית קצת אחרת וגם דברים מהלב
יקירי הבלוג אולי זוכרים את הפוסט שכתבתי על הטוקבקיסטית שאהבה אותי. אותה דמות עלומה שתוך כדי קריאת הטוקבקים שלה על פוסטים שונים בבלוג שלי למדתי שיש לה ולי הרבה מאוד במשותף.
הטוקבקים האלה, שהופיעו בפוסט אחר פוסט, הביאו אותי למסקנה שיש כאן משהו יוצא דופן. לא יתכן שבין שתי נשים שאינן מכירות זו את זו מחברים כל כך הרבה נושאים משותפים. ואז התחלתי לאט לאט לקשור חוטים וליצור מהם יריעה אחת שהצליחה לחבר בין כל העובדות .
הנול בחדר העבודה של מרים ועליו יצירה לא גמורה
חשבתם פעם מה משמח אתכם? אני לא מתכוונת כאן לדברים גדולים ולא לכאלה שקובעים גורלות. אני גם לא מתכוונת לשמחות משפחתיות, לא להישגים בקריירה וגם לא להישגים מכל סוג שהוא. הדברים שאני מתכוונת אליהם הם דברים קטנים. קטנים מאוד אפילו. ממש טריוויאליים. מהסוג שבסוף היום לא ייכנס לרשימת ההישגים ולא ידווח לאיש. דברים שנשכחים מהר על אף שהם גורמים לנו שמחה גדולה מאוד. לקרוא את המשך הרשומה «
החברים שלי יכולים להעיד כי תמיד הייתה לי מין נטייה מעצבנת כזאת להתפעל מכל דבר. צבע השמיים בחורף. עצים מוזרים בגינה הציבורית. ירקות מסודרים יפה על הדוכן ועוד כל מיני דברים שלא שמים אליהם לב בדרך כלל.
כבר הודיתי כאן יותר מפעם אחת שאני מכורה. לא. לא מה שאתם חושבים. לא סמים רכים או קשים. לא אלכוהול או סיגריות ולא שום דבר אחר שמכניסים לפה. אני מכורה לעולם הוירטואלי. למחשב. לאינטרנט. לאימייל. והכי לבלוג שלי. אני מחוברת למחשב כמו לאינפוזיה וכשאני מתנתקת לשעה אני מרגישה מין עקצוץ כזה בידיים, מין קוצר רוח בוער שמכריח אותי לחזור אל המחשב ולהקיש שוב על המקלדת כאילו אין מחר. לפעמים העיניים שלי כבר ממש שורפות ופרק היד כואב (אני כותבת ביד אחת כמו כל מי שלמד בעצמו להשתמש במחשב) אבל אני ממשיכה להקיש ולא מסוגלת להפסיק.
אתחיל בוידוי קצר: אני מתה על שווקים. לא חשוב של מה. ירקות, פרחים, פשפשים, עתיקות. כל מה שמוצג בתפזורת, לא יוצא מקופסאות חדשות ולא מונח למכירה על מדפים נקיים בשורות מסודרות- עושה לי את זה.
רק מה? במשך שנים היה בן זוגי מקבל פריחה רק מעצם המחשבה שהוא עלול לעבור בשוק, על יד שוק, או אפילו ברדיוס של 5 ק"מ ממנו. לכן, בחו"ל, כשהוא כבר היה הולך אתי לשוק- הייתי מרגישה כמעט כמו הדג שבלע את יונה, וקוצר רוחו המתוח יחד עם הפגנת הסבל הנפשי שעובר עליו, גרמו לי להרים ידיים ולוותר על השיטוט והמישוש הרבה יותר מהר ממה שהתכוונתי.
בובות שבורות ועקומות תמיד מעוררות אצלי סימפטיה
אחרי שבועיים של חופשה בחו"ל אני שוב ליד המחשב ,מנסה לאסוף את המחשבות שלי כדי לכתוב פוסט חדש. אבל קודם כל אני רוצה להודות לכל אלה שכתבו והתקשרו כשהייתי בחו"ל כדי לספר לי את רשמיהם מסדרת האופנה החדשה "צו האופנה".
במסעדה של ג'ואל רובושון בלונדון עם דני ועם רוג'ר ( זה שנראה כמו אוסקר ווילד)
מצטערת שלא עניתי לכולכם כי לא לקחתי אתי הפעם לפטופ ולכן עשיתי רק את התכתובות הכי דחופות מפינת המחשבים של המלון שממש לא מאפשרת פרטיות. פעם אחת כשישבתי לבדוק את המיילים שלי, התיישב ממש לידי איזה האייאטולה בתלבושת מתוקתקת ובדק מיילים בערבית! כמובן שהזדרזתי לסיים ולהסתלק משם, לכו תדעו מה יכול לצאת ממפגש כזה… לקרוא את המשך הרשומה «
אם לא שמעתם על עמליה אסא, לא נורא. גם אני לא שמעתי עליה עד שבקרתי בתערוכה הקסומה שלה המתקיימת בבית רוטשילד שבחיפה.
כולכם מוזמנים לסמן ביומן את התאריך החשוב הזה: 9 ביוני , שעה 21:30. פרק ראשון (מתוך חמישה) בסדרה החשובה "צו האופנה". אחרי כארבע שנים של מחקר, צילומים, ראיונות וכל השאר עולה על המרקע בערוץ 11 הסדרה שעוסקת סוף סוף ברצינות באופנה.
אחרי שהאכילו אותנו בטלוויזיה בכל מיני רכילויות בנוסח 'פרויקט מסלול', 'אוסקר האופנה' וכיוצא בזה תכניות שאופנה היתה בהן רק עלה תאנה (תרתי משמע) נראה לי כי אנחנו יכולים לצפות לסדרה שממנה נוכל להבין מדוע האופנה היא פן תרבותי חשוב בחייה של החברה בארץ-ישראל מתחילת המאה העשרים ועד ימינו אלה.
נפתלי גליקבסרג הוא האדם העומד מאחורי הסדרה. אני עדיין זוכרת את השיחה שלנו בתחילת הדרך שבה ניסיתי להסביר לנפתלי את כל המשמעויות שאני מוצאת באופנה . אחרי שעתיים של שיחה עמוקה ומעניינת התחיל נפתלי לחשוב ברצינות בכוון. הסדרה נועדה במקור לעלות על המרקע בשנת ה- 60 למדינת ישראל, כלומר לפני שלוש שנים בדיוק. נפתלי לא שיער אז מהו פרק הזמן שייקח לו לסיים את הסדרה. צוות ההפקה המסור והרציני שבראשו עמדה חגית בן-יעקב, השקיע במחקר אין סוף שעות ומשאבים שהניבו סדרת אופנה שאמורה להיות סדרת מדף בתחום זה. הספר שלי "חליפות העתים" היה הבסיס שממנו התפתחה הסדרה. עשרות מרואיינים (וביניהם אני), עשרות קטעי סרטים מהארכיון הנדיר של 'אולפני הרצליה' , מאות תמונות ואלפי שעות מחקר הניבו כאמור חמישה פרקים שכל אחד מהם עוסק באופנה בזמן אחר ומזווית אחרת.
אני מציעה לכולכם לצפות, להתרשם, להקליט ולכתוב לי את תגובותיכם.
איך אומרים בעברית "סמול טוק"?
אולי "שיחה קלה"? לא. זה לא נשמע לי טוב. ומה בעניין "פטפוט קצר"? לא. גם לא זה! מה דעתכם על "שפיטפוט"? חיבור של המילים שפיטה ופטפוט שזה בעצם מה ש"סמול טוק" אמור לעשות, כלומר לשפוט אותך על פי הפטפוט הקליל שבחרת להוציא מפיך. כי ה"סמול טוק" הוא אמנות השיחה הקצרה, הקלילה, המעודנת, המרפרפת, הלא מזיקה והמדוייקת מאוד שלפיה שופט אותך בן השיח הזר .
אבל "סמול טוק" ו"מינגלינג" הן חוויות שאני ממש לא מתה עליהן. אני מקבלת פיק ברכיים רק מהמחשבה שעלי לעשות איזה "מינגלינג" קליל בתוך קהל זר ולמצוא שם רעים ל"סמול טוק" שיקלו עלי את תחושת הבדידות המביכה, שבה כל דקה אורכת נצח. ואז, אם לא הושתלו מבעוד מועד כיסים בבגדים שאני לובשת – אני מרגישה שיש לי שתי ידיים מיותרות שאינן מוצאות להן מקום בעולם (או באולם)הזה. אז מה לעשות? לשלב ידיים על החזה? נראה לי סמכותי כמעט כמו הרצל. להניח ידיים מאחורי הגב? נראה לי כמו עמידת נוח במסדר אין סופי. לתת להן לנפול מטה ב"טבעיות"? אז למה הן נראות לי פתאום כל כך ארוכות ומדולדלות? לקרוא את המשך הרשומה «
מתגעגעים לילדות? רוצים להתרפק על הסלון של שנות החמישים? אתם לא צריכים ללכת אחורה בזמן, מספיק שתיכנסו לתערוכת "הישן החדש" שמוצגת כעת במוזיאון העיצוב בחולון.
התרפקות על העבר והשלכותיו על ההווה הוא נושא מעניין שנבדק שוב ושוב בסדרת תערוכות במוזיאון העיצוב בחולון. בתערוכה הקודמת " Post Fossil" חקרה האוצרת לי אדלקורט את היחסים שבין העיצוב העכשווי לבין תקופת המאובנים ואת השפעתן של מסורות עתיקות בעיצוב על שיטות ייצור טכנולוגיות מתקדמות.
בתערוכה הנוכחית שאצר פולקר אלבוס, מתכתב העיצוב העכשווי עם פריטים מהעבר הלא רחוק, בעיקר זה שאחרי מלחמת העולם השניה.
וריאציה מקומית על נצרים
הבלוג של אילה רז 