מבט על אופנה ותרבות מזווית קצת אחרת וגם דברים מהלב
ארוחת מילים נטולת קלוריות
כשהייתי ילדה קטנה אהבתי את הסיפור "שמלת השבת של חנה'לה", שנשמע בערך כך: ילדה קטנה מקבלת מאמא שלה שמלה חדשה לשבת ומשתדלת מאוד לשמור עליה נקיה. היא פוגשת בדרך איש זקן שסוחב בקושי על גבו שק פחמים ונחלצת לעזור לו. כשהוא נעלם מהעין מגלה הילדה ששמלת השבת שלה התלכלכה מהפחמים. היא עצובה מאוד ובוכה על השמלה המלוכלכת… ואז שולח הירח קרני אור אל השמלה שלה וכל כתם פחם הופך לכתם אור. את הסיפור כתב יצחק דמיאל בשנות השלושים של המאה העשרים, והוא פורסם בשבועון "דבר לילדים" וגם הוצג בשנות ה- 70.
הציור הנאיבי שעל כריכת הספר המקורי
אבל כיום, הסיפור שפעם אהבתי, נראה תלוש לגמרי מהמציאות. מוכרי פחמים עברו מן העולם, הדמות של חנה'לה מופרכת לחלוטין, והנרטיב תמים עד פתטי. ואם הסיפור אמור ללמד ילדות קטנות על עזרה לזולת, אז אני לא בטוחה שזאת הדוגמא הכי מוצלחת. בימינו, ילדות שהולכות אחרי איש לא מוכר ועוזרות לו לסחוב שק, צריכות שיחת הבהרה מידית מאמא או מאבא על הסכנות שאורבות לילדות קטנות שנענות לגבר בלתי מוכר… לקרוא את המשך הרשומה «
שתי תערוכות עיצוב חשובות מוצגות אצלנו בימים אלה. האחת "חוקרים במופלא" במוזיאון ישראל בירושלים (אוצר: אלכס וורד) והשניה "decode- חוויות עיצוב דיגיטלי" במוזיאון העיצוב בחולון (אוצרים: לואיז שאנון, ושיין וולטר).
החלל המהפנט ב"חוקרים במופלא" במוזיאון ישראל.
שתי תערוכות אלה בוחנות מחדש את המושג "עיצוב", מושג כוללני, אשר ככל שדנים בו יותר כך מבינים אותו פחות, מכיוון שהוא מלא סתירות וניגודים. ניגודים אלה חיים בשלום זה לצד זה ומצליחים להסתופף יחד מתחת למטריה הרחבה של כל מה שכולל המושג "עיצוב". יש עיצוב אינטואיטיבי ויש עיצוב מושכל, יש עיצוב המוגדר כאמנות ויש- שנועד לשרת צרכים כלכליים, עיצוב יכול להיות קונפורמיסטי וגם נון-קונפורמיסטי, או אנרכיסטי. בקיצור כל הגדרה שתיבחרו להגדרת המושג החמקמק הזה תגרור בעקבותיה הגדרה מנוגדת ושתיהן גם יחד יהיו נכונות. לקרוא את המשך הרשומה «
לקראת השנה החדשה קבלתי סיכום מהאנשים החרוצים של wordpress (הבלוג שלי נמצא על פלטפורמה זו) על פעילות הבלוג בשנת 2011 והנתונים הפתיעו אותי ממש. החלטתי לשתף אתכם בסיכום המעניין. כדי לקרוא את הדו"ח עליכם קודם כל להקיש על הלינק המופיע בתחתית העמוד , להמתין עד שיעלה כל הדף (זה עם הזיקוקים) ואז לגלול את הדף כלפי מטה.
בקטע על תפוצת הבלוג ביבשות השונות – העמידו את הסמן על יבשת מסויימת ותקבלו את אחוזי הקוראים בכל ארץ ביבשת זאת. עוד עובדה מרנינה שאנשי וורדפרס שמו אליה לב היא שהגולשים לבלוג שלי קוראים בענין גם פוסטים משנים קודמות, מה שאומר שנושאי הכתיבה שלי נשארים רלבנטים.
המסקנה שלי מהסיכום הנ"ל היא שכל מי שלא כותב בלוג- פשוט לא יודע מה הוא מפסיד…
The WordPress.com stats helper monkeys prepared a 2011 annual report for this blog.
Here's an excerpt:
The concert hall at the Syndey Opera House holds 2,700 people. This blog was viewed about 23,000 times in 2011. If it were a concert at Sydney Opera House, it would take about 9 sold-out performances for that many people to see it.
החלטתי להעלות כאן קטע מתוך פוסט שכתבתי לפני שנה , מכיוון שהוא נראה לי מתאים ל-2012, בדיוק כפי שהתאים ל-2011. וכתוספת , קבלו מחווה רומנטית שלא תשאיר אתכם אדישים: ה"הפי אנד" הבלתי נמנע בסרט "כשהארי פגש את סאלי" כולל הספירה לאחור והנשיקה הרומנטית בחצות, אם כי ממש ברגע האחרון.
והנה הקטע מתוך הפוסט הישן כלשונו:
אני אוהבת התחלות חדשות, אבל שונאת דפים חלקים, כי הם גורמים לי רתיעה. אין בהם למה להתחבר. אין עקבות. אין סימני זמן. אין כלום. לכל מלוא העין לבן ואין במה להיאחז. הפחד מפני קלקול הדף הנקי, הבתול, במשהו לא מוצלח- יכול להיות פחד משתק. מחסום ליצירה. אבל על דף מותחל- תמיד אפשר להוסיף משהו, להתחבר למשהו, היצירה זורמת. החיבור מיידי…
שנה חדשה פותחת דף חדש. אפשר לכתוב עליו הכול. אפשר לצייר עליו עולמות שלמים, אפשר לכסות אותו בנשיקות ואפשר גם להזיל עליו דמעות. אבל זהו דף חדש בתוך יומן מותחל, יומן שבו נכתבו כבר דפים רבים וכל אחד מהדפים שנכתבו משפיע על הדף החדש שייכתב וגם מושפע ממנו…
זה הזמן שבו אנחנו מבטיחים לעצמנו לקיים, להגשים, למלא, להיטיב, לתת, לקבל, לזרום ולתרום. זהו סיומו של העשור הראשון באלף השלישי. שנת 2011 כבר מחכה בפתח.
לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון. אני כל הזמן מצלמת שקיעות. כמובן שאני יכולה להסביר את זה בכך שהשקיעות בעונה זו של השנה, הן נפלאות, אבל, עמוק בפנים, אני יודעת, גם מבלי לשלוף את התיאוריות של דר' פרויד ושל ממשיכי דרכו, ששקיעות הן תמיד סוף של משהו: ביקום הן סוף של יום. יום מוצלח. יום דפוק. או סתם יום. במחזור החיים האנושי, שקיעות הן סיום של תקופה . תקופה יפה. תקופה דפוקה. או סתם תקופה. על התקופה היפה- מתרפקים. על התקופה הדפוקה-מצטערים ומסתם תקופה–פשוט מתעלמים.
מעניין לראות איך היחס שלנו אל השקיעה משתנה עם הגיל, כמו בקטעים הבאים, שאותם ליקטתי משירי משוררים שאני אוהבת:
הגשם האחרון ירד כאן לפני שבועיים ואנחנו כבר באמצע דצמבר.פתאום אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לגשם. הגשם תמיד מחזיר אותי אל הזכרונות של פעם. זכרונות מתוקים מהילדות וזכרונות מרירים-מתוקים מגיל הנעורים. נתון זניח בקורות חיי מגלה שבגיל ארבע- עשרה עברתי מטבריה, עיירת פיתוח מנומנמת, לחיפה, מקום אחר ועיר זרה. במקום החמימות הטבריינית שבה כולם מכירים את כולם, נחתתי על פלנטה אחרת שבה כמעט אף אחד לא הכיר אותי וגם לא טרח במיוחד להכיר.
זכרונות הגשם שלי מגיל ההתבגרות עולים מול עיני כרצף של תמונות רטובות: שנינו תחת מטריה אחת, שיערי הארוך והרטוב נספג באפודת צמר גברית בין זרועות שמחבקות אותי חזק, מטר סוחף באמצע פגישת גישוש רומנטית על ספסל בודד בגן, והתחושה הכל כך מתוקה אחרי שהגעתי הביתה ספוגת מים, הורדתי מהר גרביים, בגדים ולבנים, החלפתי לבגדים יבשים ופריכים ואני יושבת מול הפיירסייד של 'פרידמן' כשבין הידיים ספל גדול של שוקו חם וכל גמיעה צורבת את הגרון ומעלה דמעות בעינים.
פיירסייד על נפט
אילו אסוציאציות מעוררת בכם המילה 'שיניים'? אם אתם שייכים לזן הפוליטי, אולי האסוציאציה הראשונה שלכם תהיה איזו ועדה בלי שיניים, כמו ועדת טרכטנברג, למשל. אם אתם שייכים לזן המואר, אולי יהיו לכם אסוציאציות ניו-אייג'יות, מסוג הפירושים לשיניים שנושרות בחלום. אם אתם מאותגרים טכנולוגית כנראה תחשבו על Blue tooth . אם אתם מהסוג הספרותי, אולי תחשבו על הספר 'שיניים לבנות' של זיידי סמיט, שעל אף הביקורת שגמרה עליו את ההלל, אני לא הצלחתי לצלוח אותו בשלום, אולי בגלל שממש לא בא לי לשבור את השיניים באנגלית…
אבל, אצלי, כרגיל, האסוציאציה הראשונה שעולה היא כמעט תמיד מתחום האופנה. אז גם הפעם יש. אולי לא תאמינו אבל דוקא יש סוג של אריג שקוראים לו 'שיני כלב', או Houndstooth, זהו אריג צמר שמקורו בסקוטלנד והוא ארוג בשני צבעים קונטראסטיים במעין משבצות עם זיזים שאמורים להזכיר שיניים של כלב.
שיני כלב או רגלי תרנגולת? שתי התשובות נכונות
היום, 6 בדצמבר, 2011, אני חוגגת יום הולדת. לא. לא לעצמי. לבלוג שלי, שגם הוא בעצם אני, אבל אני קצת שונה. יותר מבוקר, יותר מחושב, אני שיכול להחליט כל בוקר מחדש אם להיות או לחדול. ואחרי שנתיים שאנחנו ביחד, בתדירות של יום יום או של פעם בשבוע שבועיים, אני יכולה לגלות לכם שאני ממש אוהבת את הבלוג הזה שלי, שהתחלתי אתו בלי כוונות לטווח ארוך, ואחרי שנתיים של ביחד (היום בדיוק) אני כנראה, כבר לא יכולה בלעדיו.
המונח "אוטופיה" נטבע על ידי תומאס מור בשנת 1516. מור גזר את השם משורשים יווניים באופן שאפשר יהיה לפרשו בשני אופנים: Eutopia – "מקום טוב", או "Outopia" – "שום-מקום" ("מקום שאינו קיים"). בפוסט זה אני רוצה לספר לכם על המסע המופלא שלי לאוטופיה. אבל, שלא כדרכי אתחיל הפעם מהסוף להתחלה. קודם אציג את התמונות שצילמתי במסע לאוטופיה ואז אבקש מכם לנחש איפה זה צולם.
מוכנים? אז קדימה לדרך…
הג'ונגל הסבוך עם עצי הבננות
הבלוג של אילה רז 