You are currently browsing the category archive for the ‘אופנה וסגנון חיים’ category.
טקסטילירי, גלריה פריסקופ, בן-יהודה 176, תל-אביב. 14.12.12- 12.1.2013, אוצרת: אילה רז
משתתפים: פרי אפרתי-טרייסטמן 'חבישה', רוני בן-ארויה 'פריחת הכלניות באביב', מיקה בר 'ללא כותרת (עלים)' מרים ברוק-כהן 'הגנות מדומיינות', תמר ברניצקי 'בדי זיכרון', קטיה זורין 'ללא כותרת', מימי זיו 'ריח בגדים', איילת יונטף 'עלים', עירית יציב 'היש שאיננו', פוגי נעים 'ללא כותרת', יובל עציוני 'דוממים', חוה פוליבודה 'הכלה', גבי צור-צ'יטיאט 'אישה ילדה', משה רואס 'כיליון', איתמר שגיא 'להיות עם חופשי + ירח ברוטשילד, שירה שובל 'מכתב לסבתא', רות שומרוני 'מחווה ליוז'י ימאמוטו', לי שיין 'שפת סתרים'.
כל הבוקר טיפטף הגשם ואני הייתי קצת מודאגת, כי 'פריסקופ' נמצאת כרגע בתוך אתר בניה ובגשם קצת קשה להיכנס לגלריה מבלי לבוסס בבוץ…אבל בשעה 12:30 זרחה השמש וכעבור רבע שעה התחילו המבקרים לזרום. המבקרים הרבים גדשו את הגלריה ואת המבואה ועמדו אפילו על המדרגות. זאת הייתה פתיחה רבת משתתפים ושמחת הפגישה של האנשים התערבבה בשמחתם של המציגים והגלריה התמלאה אנשים שמחים והייתה לי תחושה נפלאה של אושר גדול.
עירית יציב ואני
אני צריכה לצבוט את עצמי כדי להאמין שזה לא פאטה מורגנה ולא חלום בהקיץ. אחרי בצורת ארוכה שנמשכה 63 שנה, סוף סוף זכיתי לראות במו עיני את האופנה נכנסת למוזיאון בדלת הראשית, כשווה בין שווים. פתאום, כולם מגלים את כוח המשיכה של אופנה במוזיאון, ומה שקרה בעולם הגדול כבר לפני עשרים שנה ויותר, הולך ומתרחש בארצנו הקטנטונת.
הראשון שנתן לאופנה לגיטימציה תרבותית היה מוזיאון העיר תל-אביב, שהכריז על שנת 2012 כשנת האופנה בבית העיר והציג עד כה חמש תערוכות אופנה עכשוויות, בועטות, מתריסות ובעיקר ממחישות את מה שאני אומרת כבר שנים לכל אוזן כרויה בסביבה, שאופנה זה הרבה יותר מגיא פינס וממשטרת האופנה שלו, הרבה יותר מ 'עשרה דברים שאת מוכרחה בארון' ואפילו הרבה יותר מערוץ האופנה הישראלי שעלה לאוויר בקול תרועה, והצליח עד כה רק למחזר את הרכילות הדביקה בביצה המקומית.
סנדרה בקלונד במוזיאון תל-אביב
אינני יכולה להסביר מדוע איתמר שגיא נראה לי תמיד כמו הנסיך הקטן. יצור מופלא שהגיע לכאן מכוכב אחר. אינני מכירה את סיפור חייו, אך ממה שלמדתי מתוך התבוננות באלבום עבודותיו, שהונח בתערוכה שלו בפריסקופ, הוא התמודד עם לא מעט קשיים ומצוקות עד שהגיע לתערוכה המופלאה הזאת בגלריה פריסקופ שהוא קורא לה ״רקמה ישראלית חדשה״ ואני הייתי רוצה לקרוא לה דווקא ״טקסטיל לירי״ כמו שם התערוכה הבאה שאותה אני אוצרת בגלריה זו. איתמר הוא אמן טוטלי. הוא התאבד על התערוכה הזאת. חשף קרביים ונפש והפיק בשתי ידיו במשך שלושה חודשים משהו שנוגע בך מבפנים ועושה לך אור בעיניים ודמעות בגרון. יש כאן נאיביות מסוגננת, צבעוניות כובשת, ואמירה אותנטית בלי פשרות. איתמר אומר כאן ללא מילים, למרות שהוא איש של מילים ויכול להתבטא נפלא בשירה או בפרוזה, את האמת הכי אמיתית שיש. אני רוקם משמע אני קיים, ואולי אפשר לנסח את זה גם במילים יותר גבוהות כמו למשל, בלי האמנות שלי אין טעם לחיי. והקהל מגיע וקונה. כמעט על כל מוצג גיליתי נקודה אדומה. כי הקהל שמגיע אוהב את העבודות של איתמר שאין בהן שמץ של זיוף. בכל עבודה יש חלק מהאמן וכולן יחד יוצרות אמירה שלמה. קוהרנטית ונוגעת ללב. התערוכה פתוחה רק עוד שבוע. אז למה אתם מחכים? רוצו מהר לראות.
אתחיל בעובדה טריוויאלית. ירון היה סטודנט שלי בשנקר. זה לא ממש מפתיע בהתחשב בעובדה שביליתי 26 שנה מחיי בהנחיית סטודנטים במגמה לעיצוב אופנה, וכמו שאני אומרת לפעמים על מעצב זה או אחר 'כן, גם אותו לימדתי. כולם היו בני'.
הפוסט על ירון מתגלגל לו על שולחני כבר כמה חודשים ובכל פעם שאני אוטוטו יושבת לכתוב, קורה משהו שהופך את הכתיבה ללא רלבנטית. כך היה גם למחרת 'שבוע האופנה הישראלי' (פארסה ששווה פוסט בפני עצמה) פתאום פרץ מבצע 'עמוד ענן' והפך את הפוסט החדשותי על תצוגת האופנה של ירון מינקובסקי לשלג דאשתקד.
צילום מתצוגת האופנה בתחנה, תל=אביב
אז זהו. אקטואליה או לא. אני כותבת עכשיו ומיד לפני שיתחיל 'עמוד ענן' 2, או 'לבנון' 3 , או גוד נווז וואט, כי זאת היא המציאות של חיינו.
שמלת שיפון קטנה עם מוטיבים של קלפים
היתה לי הזכות להכיר את לאה גוטליב מקרוב בשנת 2004 כשהתבקשתי לאצור תערוכה מיצירותיה בעבור מוזיאון תל-אביב לאמנות. הגעתי לביתה במגדלי דוד בתל-אביב, שלוש פעמים בשבוע, ומיינתי את המוצגים לתערוכה בעזרת סטודנטיות מהמחלקה לעיצוב אופנה ב"שנקר". מדי ערב, הייתי עוזבת את המקום לאחר שמיינתי דגמים, צילמתי, מספרתי ותליתי אותם על מתלה מיוחד ומדי בוקר הייתי מגלה שגב' גוטליב הוסיפה למתלה המיוחד את הדגמים שהוצאו.
ממיינים את החומר אצל גב' גוטליב (2004)
רציתי לכתוב פוסט מסכם על שבוע האופנה 2012 שהתקיים בשבוע שעבר.
רציתי לספר על פתיחת התערוכה "שורשים משותפים" שהתקיימה שלשום במוזיאון העיצוב בחולון.
רציתי. אז מה? במדינה תזזיתית כמו ישראל שלשום נחשב להיסטוריה והשבוע שעבר הוא כמעט פריהיסטוריה. בימים שטילים יורדים בדרום הארץ כמו גשם וטיפות ממנו מגיעות עד תל-אביב וירושלים, את מי בכלל מעניין לקרוא על עיצוב או אופנה?
הטילים שנורו לתל-אביב אתמול ובדיחות הטילים שרצות בכל הרשת הזכירו לי משהו שמאוד רציתי לשכוח. מלחמת המפרץ הראשונה . כתבתי על זה פוסט. זה נראה לי עכשיו יותר רלבנטי מתמיד.
במרחק מאה מטר ושלושים שנות חיים מהדירה הראשונה שלנו בתל-אביב, עמדה הדירה השנייה שלנו, ברחוב מרים החשמונאית, קומה ב'. היא כללה שני חדרים והול, מטבחון בגודל 4 מ"ר וחלונות לכוון הנוף המשגע של פארק הירקון. זאת הייתה דירה זמנית לחודשיים-שלושה עד גמר השיפוץ בדירתנו ברמת-השרון.
השכונה כמעט שלא השתנתה מאז שגרנו בה כזוג צעיר בתחילת שנות הששים. אותם הבתים העייפים עם הטיח המתקלף ואותן הכניסות המוזנחות. אפילו המרפסות הסגורות בחזית הבניינים עדיין חיכו לשיפוץ. חנות הירקות שזכרתי, נשארה באותו מקום אבל החליפה בעלים, הירקון המשיך להזרים שפכים אל הים, זנבות החתולים הזדקרו מפחי האשפה והרמזורים ברחוב יהודה המכבי המשיכו להחליף צבעים באותו הקצב.
הדירה שבה גרנו נמצאת בקומה שניה מימין
בחודשיים האחרונים קצת הזנחתי את הבלוג שלי. לא מחוסר רצון אלא מחוסר ברירה. קבלתי על עצמי לאצור תערוכה גדולה במוזיאון (כל הפרטים עדיין חסויים) ולחץ הזמן הכתיב לי סדרי עדיפויות שלא היו בשליטתי. אז במקום לכתוב פוסט פעמיים בשבוע כתבתי פוסט רק פעמיים בחודש ואז גיליתי את נפלאות הבלוגוספירה: גם כשאתה לא שם- אתה קיים! גם לאחר שבועיים בלי פוסט חדש, אנשים המשיכו להיכנס לבלוג, לקרוא, לראות ולהגיב.
כמות הקוראים אמנם ירדה ל-2500 בחודש, אבל גם 2500 קוראים בחודש אינו מספר מבוטל. מה שמפתיע אותי כל פעם מחדש הוא רשימת הארצות שמהן מגיעים הקוראים שלי, שאותם אני מגלה בדו"חות שמספקת לי הפלטפורמה של וורדפרס שעליה נמצא הבלוג שלי. ישראל – זה ברור. אבל איך הגיעו בחודש האחרון לבלוג שלי קוראים מניו-זילנד, מקולומביה, מאוקראינה, מנפאל, מזימבאבווה, מלבנון, מאיי הבתולה, מכוות ומהרשות הפלסטינית??? לקרוא את המשך הרשומה «
הציורים המקסימים של חיה גרץ- רן החזירו אותי שוב אל העמק. נכון יותר, אל זיכרונות העמק. עמק יזרעאל. שם גרתי שנתיים בקיבוץ גבת כשלימדתי כמורה שכירה את תלמידי כתות ז' ח' בביה"ס המקומי. הזיכרונות מאותה תקופה רחוקה, שנדמה היה לי כי קהו מזמן, שבו ועלו בי למראה הציורים הקסומים של חיה, עם שפע הצבעים, הריחות והנופים של העמק. אני מתבוננת בציורים ומריחה את ריח האדמה הרטובה אחרי הגשם, מרגישה את מגע הבוץ הדחוס בשבילים, שומעת את הפריכות של קוצי הבר כשהם נרמסים מתחת למגפי הגומי, מאזינה לקרקור הקרפדות המונוטוני בשלוליות ורואה את ברק הגחליליות בלילות החשוכים.
מספריים, צילום בועז לניר
היום התחלתי לכתוב פוסט חדש בשם 'אחרי החגים' . פתאום עלה בדעתי לדפדף בבלוג שלי כדי לראות מה כתבתי שם לפני שנה בזמן הזה. לא ממש מפתיע היה למצוא רשומה בשם 'אחרי החגים' עם ההבטחות שהבטחתי לעצמי לפני שנה בדיוק. להבטיח זה קל. את זאת יודע כל ילד. אבל לקיים? זה כבר סיפור אחר. רוצים לראות במה הצלחתי ובמה לא? הנה הסיכום.
את הרשומה מלפני שנה סימנתי בצבע שונה, כדי למנוע בלבול, ועכשיו נשאר לי רק לגלות לכם את האמת.
הנה לפניכם הפוסט אחרי החגים מאוקטובר 2011.
הנה חלק מרשימת הדברים שהבטחתי לעצמי לעשות אחרי החגים:
- לסדר את הקלסרים שלי שהתנפחו למימדים חסרי הגיון
- דווקא סידרתי. עכשיו הקלסרים מסודרים ומאורגנים. 1:0
הקלסרים סודרו מחדש
כל שנה מגיע חג הסוכות וכל שנה אני תוהה מה אפשר לכתוב על החג הנחמד הזה שיהיה בו משהו מעניין/ מקורי/ נוסטלגי/ שמח. כי בסך הכל חג הסוכות הוא חג מינורי ולא דרמטי. לא היו בו אויבים שקמו עלינו לכלותינו. לא היו גזירות בו שאיימו להשמידנו ובמקום שירים כמו "מעוז צור ישועתי …לעת אכין מטבח מצר המנבח" שזאת עברית לא ממש מובנת לכל, אנחנו שרים בסוכות שירים בשפת בני אדם "פטיש מסמר ניקח מהר- סוכה לבנות, בנים ובנות" שזה עברית לגמרי סבבה.
גם העונה היא עונה של חסד. סוף הקיץ, תחילת הסתיו. ענני כבשים באופק והישיבה בסוכה מעוררת איכשהו את הגעגוע למה שהיה פעם, לפני הרבה שנים כשאני הייתי ילדה קטנה ותמימה ועדיין האמנתי לכל זאב שפגשתי ביער.
…ופתאום נזכרתי במה שכתבתי בדיוק לפני שנה על סוכת דוד הנופלת. ומכיוון שנוסטלגיה ככל שהיא מתיישנת היא רק משביחה , החלטתי להביא לכם שוב את הפוסט משנה שעברה. אולי אתם זוכרים ואולי לא. מי שזוכר- לא יוותר, ומי ששכח- יקרא ויווכח. הנה הרשומה ככתבה וכלשונה. מותר לצחוק כי זה מצחיק והעיקר כל מילה אמת!
אני בן אדם חילוני. אני לא מחפשת במיוחד את קרבת האלוהים, אפילו שאני אומרת לפעמים O.M.G. זה רק ביטוי, אתם יודעים ולא ממש מתכוונים לאלוהים. אני אומרת גם 'ברוך השם', וגם זה לא מתחבר בכלל עם השקפת עולמי, אבל זה משהו שיוצא לי להגיד די הרבה ונדמה לי שזה מתייחס בעיקר לצליל המילים ולא למובן שלהן.
אבל, בילדותי, היה לי קשר קצת יותר טוב עם 'ריבונו של' ויותר מכך, עם המסורת. הסבתא הטבריינית שלי הייתה מה שנקרא אז 'אישה מאמינה', ולאבא שלי, שהיה הבן שלה, נשאר משהו מהעולם היהודי שבתוכו גדל, למרות שהוא הגדיר את עצמו כחילוני. שבת לא שמרו אצלנו וגם ה'כשר' לא היה מוקפד, אבל לא אכלו למשל חלב עם בשר ביחד ובטח שלא הכניסו הביתה חלקי בהמה נמוכה המוכרים יותר בשם 'שינקה' , 'האם', או 'בייקון'. את החגים היינו חוגגים בביתנו הקטן שבטבריה ובתכנית החג נכלל גם ביקור בבית הכנסת השכונתי. אבל הדגש העיקרי היה תמיד על מאכלי החג ומנהגיו.
ופה אני מגיעה לנושא הפוסט שהוא 'סוכת דוד הנופלת'. פסוק ט', י"א בעמוס, שם נאמר "ביום ההוא אקים את סוכת דוד הנופלת" שמחזיר אותי הישר אל זיכרונות הסוכה של ילדותי.
הבלוג של אילה רז 