Category Archive

התערוכה "בואי כלה" המוצגת עכשיו במוזיאון  בית התפוצות היא תערוכת חובה לכל מי שמתחיל היום את שנת לימודיו הראשונה במחלקה לעיצוב אופנה, לכל מי שכבר עוסק במקצוע זה וגם למי  ששואף להיות מעצב אופנה בעתיד.

כדי להבין מדוע תערוכה זו היא חשובה כל כך-  כדאי לקרוא את הרשומה הבאה.

הדגם של חן אריאל-נחמן ולצידו מקור ההשראה

הקשר שבין שורשים לעיצוב  וליצירה בכלל- העסיק אותי מאז שהתחלתי במחקר מקיף העוסק בהתפתחות האופנה בארץ בתחילת שנות התשעים, שמצא את ביטויו בספר "חליפות העתים" שיצא לאור בהוצאת "ידיעות אחרונות" בשנת 1996. לקרוא את המשך הרשומה «

האסוציאציה המתעוררת בי למראה נוצות, היא קלילות אוורירית של גוף כמעט חסר משקל המרחף תוך מעוף סיבובי וצונח ברכות למטה עד שהוא נוגע באדמה. עוד אסוציאציות הן: כסת פוך מפנקת בלילה קר וסוער, או מלחמת כריות נמרצת וחסרת פשרות בין שני אוהבים שמיצו את אפשרויות המשחק האחרות.

אבל, אחרי האסוציאציות הנעימות האלה, עולה משום מקום, זיכרון נוצות מודחק, שהעדפתי כנראה לשכוח.

ילדה לא כל כך קטנה אוחזת בשתי ידיה תרנגולת קשורת רגליים ומגישה אותה לשוחט. השוחט לוקח את התרנגולת, שולף תער ובאבחה חדה מעביר את התער על גרונה של התרנגולת ואחר כך משליך אותה על האדמה הקשה. התרנגולת מקרטעת בריצה עוד כמה דקות עד שהיא כושלת אל מותה. אז משליך אותה השוחט אל חבית מלאה נוצות מגואלות בדם ואומר לילדה לקחת משם את התרנגולת המתה. הילדה לוקחת אותה, מביאה אותה הביתה ומוסרת אותה לאמה העסוקה במטבח, ואחר כך הולכת לה לשחק, כאילו כלום לא קרה.

הילדה הזאת היא אני, וזיכרון התרנגולת המפרפרת לאחר מגע התער החד, מודחק בתוכי, ונמצא במקום שבו מתקבצות המחשבות הכואבות, המפחידות והמייסרות, שעם הזמן הולכות ומתכווצות, הולכות ודוהות עד שהן מסתתרות מתחת לסף התודעה.

לקרוא את המשך הרשומה «

פעם, כשהורינו היו צעירים, הם נהגו לשלוח 'שנות טובות' בדואר למשפחה ולחברים.  לא להאמין , אבל אז זה היה ממש פרויקט מסובך, שאותו התחילו בערך חודש לפני ראש השנה כדי שיספיקו להיות מוכנים  בזמן.

קודם כל,  הלכו להצטלם אצל הצלם, אחר כך הלכו לצלמניה  לראות אם התמונה הצליחה, ואם כן-  היו צריכים לבחור את צורת הגלויה שבתוכה ישולב הצילום בטכניקה של מונטאג' שנעשה באמצעות גזירה והדבקה.

אחר כך לקחו את כרטיסי הברכה המוכנים הביתה ,  הוסיפו ברכות ואינפורמציה (על המצולמים, כמובן), הלכו לחנות מכשירי כתיבה כדי לקנות מעטפות מתאימות, הלכו לדואר לקנות בולים, הדביקו בולים על המעטפות, כתבו את כתובות הנמענים והלכו ברגל אל תיבת הדואר כדי לשלוח את הברכות  לתעודתן.

שנה טובה מתחילת המאה העשרים: הדרך הארוכה שעושה הברכה מאשנב הדואר עד לנמען

למעלה, גלוית ברכה מתחילת המאה ה- 20 :

'שולח אני ברכה לאהובתי/ מעבר לים העמוק

הלוואי שרגשי אהבתי/ יהיו לנו קשר תמיד ומתוק

גלוית ברכה מאת חי גולדברג, הוצאת 'יהודיה', ורשה 1918-1912

לקרוא את המשך הרשומה «

ראש השנה הוא זמן מתאים בשביל לחשוב על תפוח. אבל  אני חושבת כל יום על תפוח, לא מפני ש'תפוח אחד ביום מרחיק את הרופא' (למרות שגם זאת סיבה טובה) אלא מפני שמדי יום, אני מודה למזכירה הכי היעילה, למצלמה הכי קלה, לאנציקלופדיה הכי מעודכנת, למילון הכי זמין ולנווט הכי מוצלח בעולם, שבלעדיו, כנראה, הייתם צריכים לחפש אותי עכשיו בקלקיליה (שתי דקות מכפר-סבא, לא?)

נכון. אייפון הוא התפוח שאני חושבת עליו כל יום. תפוח משובח מ"apple בית היוצר של סטיב ג'ובס. אחד האנשים היצירתיים ביותר שחיו אי פעם על פני הכדור שלנו.  חשבתי שלקראת ראש השנה שווה לבדוק איך נולד הלוגו של אפל, הנחשב לאחד המוצלחים שבכל הזמנים.

הלוגו הראשון של אפל עוצב בשנת 1976 ע"י רונלד ווין והוא מתאר את איזק ניוטון יושב מתחת לעץ תפוחים ותפוח אחד מתנדנד מעל ראשו וכמעט נופל. על מסגרת הלוגו  נכתב "ניוטון…המוח שתמיד נמצא במסע לגילוי אוקיינוסים של מחשבות…לבדו".

הלוגו הראשון של אפל

לקרוא את המשך הרשומה «

הכותרת לרשומה זאת קפצה לי יום אחד לראש, אבל משפט הפתיחה שהייתי זקוקה לו, לא הגיע בעקבותיה, וכמעט ויתרתי.  למה? מפני שכמו בכל דבר שאני עושה, גם בכתיבה אני פרפקציוניסטית והמילה 'מדויק' היא אצלי ערך מחלט. מדויק בשבילי זה לא 'כמעט', לא 'בערך' ולא 'על יד'. הטקסט שלי צריך להתיישב על הדף, כמו שהזבוב מתיישב על האף. הוא בוחר את  המקום שהכי מתאים לו. גם אם תנסו  להיפטר ממנו- הוא לא זז. או שהוא עף וחוזר, לאותו מקום, או על יד… באזזז.

ברשומה הזאת אני מתייחסת לכל הילדים שנולדו בתחילת העשור הראשון של האלף ה שלישי ונמצאים עכשיו בחופשת קיץ. אותו  פרק זמן צהוב ומתמשך, שנקרא בילדותי 'החופש הגדול'. משרד החינוך אמנם שינה את השם לחופשת הקיץ, אבל הילדים של קיץ 2013  ממשיכים לדבר עליו כעל החופש הגדול,  וזה בעצם הדבר היחיד המשותף לחופש הגדול שלי, כילדה, ולחופש הגדול של נכדי, כיום.

הילדים של קיץ 2013 שונים לגמרי מהילדים שחיו בארץ הזאת במחצית השניה של המאה הקודמת,  (כן. אני יודעת שגם הארץ הזאת שונה לגמרי). 'החופש הגדול' של אז, היה באמת חופש במלוא מובן המילה. הילדים היו חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם, וגם האימהות נהנו מחופש (כן. שמעתם טוב. אתם לא מדמיינים בגלל החום). לקרוא את המשך הרשומה «

סבתא בתמונה היחידה שיש ברשותי. צולמה בחתונה של אחותי. צילום: דן רז

לסבתא שלי, שנולדה בטבריה בעשור האחרון של המאה ה-19 היה תמיד זמן בשפע. קשה לי להבין היום איך נשאר לה זמן פנוי כאשר לא עמדו לרשותה לא מכונת כביסה ולא מדיח כלים, לא מקרר חשמלי ובטח שלא מיקרוגל. היא הלכה ברגל לכל מקום, את ארוחת הצהריים שלה היא בישלה מדי יום ביומו על פתיליה, את הירקות והפירות קנתה בשוק, את העוגות אפתה בסיר-פלא שהונח על פרימוס, ואת עוגת ה'לקח' בטעם של עוד, הקציפה במזלג, כי אפילו מטרפה ידנית לא הייתה לה. לקרוא את המשך הרשומה «

אפתח בווידוי אישי. אני שונאת לאפות. תשאלו למה? פשוט מאוד. בגלל שבאפייה לפי מתכון נתון צריך לציית להוראות מדויקות שמישהו אחר כתב מבלי להפעיל שיקול דעת . ואני, מה לעשות? לא ממש אוהבת לציית להוראות מבלי להפעיל שיקול דעת.

כך קורה אצלי שכבר בשלב קריאת החומרים אני מתחילה להתווכח עם המתכון: חצי כוס שמנת מתוקה? יותר מדי קלוריות. אני אחליף את השמנת בחלב. כוס וחצי סוכר? יותר מדי מתוק. אשים רק כוס אחת. מקל וניל? אין לי. אשתמש בקליפת לימון.

וכמו שכבר בטח ניחשתם, בסופו של דבר, העוגה שלי לא יוצאת דומה בכלל לתוצאה הצפויה מהמתכון המקורי של העוגה. זה לא אומר שהיא לא יוצאת טעימה. לפעמים היא דווקא מפתיעה לטובה. ואז, כשאני מחליטה לחזור על העוגה שלי פעם נוספת, היא שוב יוצאת אחרת . למה? כי גם להוראות שכתבתי לעצמי במו ידי- אינני יכולה לציית, כי הפיתוי לשנות ולאלתר הוא בשבילי גדול הרבה יותר מהפיתוי לחזור על מתכון שכבר נוסה בהצלחה.

כל מה שאמרתי כאן, אינו תקף לגבי מתכוני האפייה שקבלתי מאמא שלי ז"ל. במתכון של אמא הוראות ההכנה הן תמיד נתונות לשיקול דעת. 'קמח- בערך 2 כוסות, אם דליל מדי להוסיף עוד. סוכר- כוס ורבע, אם הפרי חמוץ- להוסיף עוד' וכיוצא בזה הוראות שהשאירו  לי חופש פעולה ותחושת עצמאות שהיא חיונית לקיומי הרבה יותר מעוד עוגה אחת מוצלחת…

לקרוא את המשך הרשומה «

אני לא בן אדם מאמין. אני לא הולכת לבית כנסת. לא שומרת שבת ואפילו לא צמה ביום כיפור. אבל לפעמים אני עדה למשהו שגורם לי לחשוב מחדש על דרך ההתנהלות של העולם ועל אפשרות קיומם של מלאכים, עם או בלי כנפיים, שמגיעים משום מקום כדי לעזור לנו בדיוק ברגע שבו איבדנו תקווה.

הנה המקרה שקרה לנו לפני עשרה ימים, בתחנת הרכבת "גאר דה לסט" (gare de l'est ) בפריס. אני נשבעת שכל מילה אמת. אין אף בדל של הגזמה. כך התרחש האירוע דקה אחר דקה.

צירוף המקרים המוזר, שנע במהירות בין ייאוש לבין תקווה ולהיפך, ובמיוחד הסוף הבלתי צפוי, שסיכוייו להתרחש היו כה קלושים, הביאו אותי לחשוב מחדש על המקריות השולטת בחיינו, שאין לנו שום שליטה עליה. ממש כמו במשחק 'סולמות ונחשים' שבו פעם אתה נופל למטה ופעם אתה קופץ למעלה. לא אתה מחליט מה יהיה המהלך הבא שלך. הקובייה היא הקובעת את גורלך. איינשטיין אמנם טען באזני ידידו נילס בוהר ש"אלוהים לא משחק בקוביה", אבל ידידו ענה לו בבטחון "שלא יגיד לאלוהים מה לעשות".  את השאלה על קיומו של אלוהים אני משאירה פתוחה, ועוברת לעובדות הטריוויאליות: לקרוא את המשך הרשומה «

ארבעה ילדים בלבד זכו לקרוא לה  'אמא': שני אחי, אחותי ואני.

אני זוכרת ילדות של קיץ נצחי בטבריה בין האפור של ההר לבין הכחול של הכנרת. היינו יורדים עם אמא ברגל  מקריית שמואל לרחוץ במים הצלולים שבחוף הכנסייה הפרוטסטנטית, פטורים מתשלום דמי כניסה, שלא היו בהישג ידנו. בחופש הגדול, הצרוב משמש, התרוצצנו יחפים על האדמה הבוערת, כשאנחנו רצים במהירות משלולית צל אחת לשנייה, מצננים לרגע את כפות הרגליים הבוערות  ומדלגים שוב בקפיצות חרגול בין האבנים והקוצים, עד שהגענו הביתה. שם היינו מתיזים מים זה על זה מצינור הגומי השחור שבגינה, שופכים דלי מים על רצפת הטראצו המנוקדת פתיתי פלפל שחור, וכשהרצפה הייתה עדיין לחה וצוננת היינו נצמדים אליה בשכיבה פשוטת אברים וסופגים את הקרירות הנעימה לתוך הגוף.

בערבי קיץ היינו יוצאים עם ילדי השכונה אל השדות הצהובים ומשחקים במחבואים, תופסת או עמודו, עד שהחושך ירד וקולות האמהות המבקשות מילדיהן לחזור הביתה החלו מנסרים במרחב המאפיל. "כן, אמא, אני כבר בא!" היו עונים כל הילדים בבליל קולות ילדותי בלתי ניתן להפרדה, ולא הייתה אף אמא אחת בשכונה שלא זיהתה בבירור את קולו האחד והיחיד של הילד שלה בתוך המכלול הצווחני.

לקרוא את המשך הרשומה «

אני אוהבת שוקולד. לא כל שוקולד, רק שוקולד נואר. 70% קקאו ומעלה. פעם אהבתי שוקולד חלב. אבל לפני כמה שנים בפריס, יצא לי לטעום שוקולד נואר. ומאז אני והוא ביחד. כל הזמן. גם בדיאטה אני מרשה לעצמי קובייה אחת  ביום. המחקר מראה ששוקולד טוב ללב, ואפילו אם המחקר הזה ממומן ע"י יצרני שוקולד, לי לא אכפת. אני קונה. לא את המחקר. את השוקולד.

בשבוע שעבר היה בסופר שלנו מבצע 2 חפיסות שוקולד שוויצרי 72% קקאו ב-10 ₪.  כמובן שקניתי. איך לא? כשחפיסת השוקולד הראשונה הגיעה אל סופה המר והתכוונתי לזרוק את העטיפה לזבל, גיליתי שמשהו מודפס על העטיפה מבפנים. הדפוס היה מטושטש ובאותיות קטנות, אבל ציור כף רגל  על חפיסת שוקולד נראה לי מסקרן עד כדי כך שהדלקתי את האור והרכבתי משקפיים. והנה מה שהיה כתוב:

שימו לב למדבקה מצד ימין למטה. תו תקן למפחית פחמן אקולוגי

לקרוא את המשך הרשומה «