You are currently browsing the category archive for the ‘אופנה וסגנון חיים’ category.
הגשם האחרון ירד כאן לפני שבועיים ואנחנו כבר באמצע דצמבר.פתאום אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לגשם. הגשם תמיד מחזיר אותי אל הזכרונות של פעם. זכרונות מתוקים מהילדות וזכרונות מרירים-מתוקים מגיל הנעורים. נתון זניח בקורות חיי מגלה שבגיל ארבע- עשרה עברתי מטבריה, עיירת פיתוח מנומנמת, לחיפה, מקום אחר ועיר זרה. במקום החמימות הטבריינית שבה כולם מכירים את כולם, נחתתי על פלנטה אחרת שבה כמעט אף אחד לא הכיר אותי וגם לא טרח במיוחד להכיר.
זכרונות הגשם שלי מגיל ההתבגרות עולים מול עיני כרצף של תמונות רטובות: שנינו תחת מטריה אחת, שיערי הארוך והרטוב נספג באפודת צמר גברית בין זרועות שמחבקות אותי חזק, מטר סוחף באמצע פגישת גישוש רומנטית על ספסל בודד בגן, והתחושה הכל כך מתוקה אחרי שהגעתי הביתה ספוגת מים, הורדתי מהר גרביים, בגדים ולבנים, החלפתי לבגדים יבשים ופריכים ואני יושבת מול הפיירסייד של 'פרידמן' כשבין הידיים ספל גדול של שוקו חם וכל גמיעה צורבת את הגרון ומעלה דמעות בעינים.
פיירסייד על נפט
אילו אסוציאציות מעוררת בכם המילה 'שיניים'? אם אתם שייכים לזן הפוליטי, אולי האסוציאציה הראשונה שלכם תהיה איזו ועדה בלי שיניים, כמו ועדת טרכטנברג, למשל. אם אתם שייכים לזן המואר, אולי יהיו לכם אסוציאציות ניו-אייג'יות, מסוג הפירושים לשיניים שנושרות בחלום. אם אתם מאותגרים טכנולוגית כנראה תחשבו על Blue tooth . אם אתם מהסוג הספרותי, אולי תחשבו על הספר 'שיניים לבנות' של זיידי סמיט, שעל אף הביקורת שגמרה עליו את ההלל, אני לא הצלחתי לצלוח אותו בשלום, אולי בגלל שממש לא בא לי לשבור את השיניים באנגלית…
אבל, אצלי, כרגיל, האסוציאציה הראשונה שעולה היא כמעט תמיד מתחום האופנה. אז גם הפעם יש. אולי לא תאמינו אבל דוקא יש סוג של אריג שקוראים לו 'שיני כלב', או Houndstooth, זהו אריג צמר שמקורו בסקוטלנד והוא ארוג בשני צבעים קונטראסטיים במעין משבצות עם זיזים שאמורים להזכיר שיניים של כלב.
שיני כלב או רגלי תרנגולת? שתי התשובות נכונות
היום, 6 בדצמבר, 2011, אני חוגגת יום הולדת. לא. לא לעצמי. לבלוג שלי, שגם הוא בעצם אני, אבל אני קצת שונה. יותר מבוקר, יותר מחושב, אני שיכול להחליט כל בוקר מחדש אם להיות או לחדול. ואחרי שנתיים שאנחנו ביחד, בתדירות של יום יום או של פעם בשבוע שבועיים, אני יכולה לגלות לכם שאני ממש אוהבת את הבלוג הזה שלי, שהתחלתי אתו בלי כוונות לטווח ארוך, ואחרי שנתיים של ביחד (היום בדיוק) אני כנראה, כבר לא יכולה בלעדיו.
המונח "אוטופיה" נטבע על ידי תומאס מור בשנת 1516. מור גזר את השם משורשים יווניים באופן שאפשר יהיה לפרשו בשני אופנים: Eutopia – "מקום טוב", או "Outopia" – "שום-מקום" ("מקום שאינו קיים"). בפוסט זה אני רוצה לספר לכם על המסע המופלא שלי לאוטופיה. אבל, שלא כדרכי אתחיל הפעם מהסוף להתחלה. קודם אציג את התמונות שצילמתי במסע לאוטופיה ואז אבקש מכם לנחש איפה זה צולם.
מוכנים? אז קדימה לדרך…
הג'ונגל הסבוך עם עצי הבננות
שני לסר, סטודנטית שלי בעבר וכיום כתבת אופנה במגזין האינטרנטי 'zoty' מבית 'מעריב', כתבה עלי את הכתבה הזאת, ב-29 בנובמבר, 2011. תאריך היסטורי בעל משמעות עמוקה… מעניין למה הכתבה עלי נפלה בדיוק בתאריך הזה? האם בגלל שאני תמיד משתדלת ללמוד מההיסטוריה? או בגלל אני כבר חתיכת היסטוריה בעצמי?
אז אם אין לכם משהו יותר טוב לעשות- אתם מוזמנים לקרוא…
במרחק של שלושה ימים בלבד משבוע האופנה, שהתקיים במתחם התחנה בתל-אביב, נחתה עלינו במפתיע שנת האופנה בבית העיר. מתברר שסוף סוף גילו אצלנו את כוח המשיכה. לא. לא את זה של כדור הארץ. אלא, את זה של האופנה.
המיצג במרכז הבמה התחתונה
הדוגמניות בדרכן למרכז הבמה
לקרוא את המשך הרשומה «
אתמול סיפרו לי חברים שהם רוצים לנסוע לאוסטרליה. למה דווקא לאוסטרליה? שאלתי.
יש שם שקיעות מדהימות. הם ענו. השמים באוסטרליה בשעת השקיעה ממש אדומים. אדומים כמו אש. את לא מאמינה. אין דברים כאלה.
היום בשעה 17:05 צילמתי את השקיעה מחלון חדרי. זה לא באוסטרליה. זה בכפר-סבא.
שקיעות הן תמיד עצובות. הן נוגעות בלב .
יש שני ספרים בעולם שאני חוזרת אליהם שוב ושוב:
'פו הדב' של א. א. מילן- כדי להשקיט את העצב
ו'הנסיך הקטן' של אנטואן דה סנט. אקזופרי- כדי להתמכר לו.
פו הדב מחפש את הציר הצפוני. הנסיך הקטן מחפש שקיעות.
חשבתי על הנסיך הקטן ועל היום שבו ראה 43 שקיעות. אני ראיתי רק שקיעה אחת.
הנה הציטוט המקסים ובהמשך התמונות שצילמתי. בלי פוטושופ. בלי עריכה.
הו נסיך קטן! מעט מעט למדתי את סוד חייך הקטנים והעצובים. במשך זמן רב תענוגך היחיד היה ההנאה השקטה שבהתבוננות בשקיעת השמש. למדתי פרט חדש זה בבוקרו של היום הרביעי, כאשר אמרת לי:
שבוע האופנה מזכיר לי נשכחות. 1966 – אני משתתפת לראשונה בשבוע האופנה שנערך בהילטון, תל-אביב כמעצבת בעבור 'דורינא' סריגי נשים. הרגשתי כל כך גאה על השתייכותי לבראנז'ה, אפילו שלא היכרתי שם כמעט אף אחד. אבל הייתי צעירה , חשבתי שהעולם מחכה רק לי וזה בהחלט הספיק לי בשביל להרגיש בשמיים. אני זוכרת את התצוגה המהממת שנערכה באולם הנשפים של 'הילטון' ונדמה לי שבתחילת התצוגה הופיע צילום ענק של דודו טופז שהיה אז יפיוף הורס, כדגם מייצג של הגבר הישראלי. חניתה צנטנר, קארין דונסקי, ליאורה לפידות ועוד כמה דוגמניות צמרת (אז עוד לא קראו לזה כך) הגיעו להילטון בכדי לדגמן עם תיק גדול המכיל את כל מה שנחוץ לאיפור והתאפרו כמובן לבד, כי זה מה שעשו אז כולן…
שער החוברת Israel fashion 1970
בשבוע שעבר הלכתי עם בן-זוגי לבקר באגף החדש של מוזיאון תל-אביב לאמנות ע"ש שמואל והרטה עמיר. כל כך הרבה ביקורות קטלניות כבר קראתי על המבנה החדש שמראש הגעתי לשם עם רמת ציפיות נמוכה במיוחד. במחשבה שנייה אולי דווקא כדאי לאמץ את המנהג הקלוקל הזה להגיע לכל מקום עם רמת ציפיות נמוכה, כי אז יש לכם סיכוי גבוה במיוחד להתרשם לטוב.
מה כבר לא אמרו על המבנה החדש? שהוא נובורישי. שהוא מתיפייף. שהוא לא פותר באופן מוצלח את בעיות החלל הפנימי ומשאיר פינות מיותרות. שבישראל לא צריך מבנה גדול כל כך. שאדריכלות המבנה מתחרה באמנים המציגים בין כתליו. אבל אני, כמו תמיד, מוכרחה לראות במו עיני כדי להחליט.
זוויות מפתיעות מתגלות לעין בחלל המבנה
.In vogue – in the current fashion or style
.Fashionist– an obsequious of the mades and fashions
.Sartorialist– a person who practices or interested in sartorialism
sartorialism- an interest in matters of or relating to the tailoring of clothing.
שלא תבינו אותי לא נכון. אבא שלי לא היה דוגמן ובטח שהוא לא הופיע על דפי ה"ווג". אבל הוא כן היה בווג. ואם אתם לא מצליחים להבין למה אני מתכוונת, אז פשוט תקראו את הפירוש לin Vogue שהבאתי בתחילת הפוסט . ועכשיו לנושא עצמו: מה שהתכוונתי לספר כאן, זו עובדה פשוטה, שהייתה בשבילי די מפתיעה: אבא שלי, בצעירותו, התלבש טיפ-טופ. יכולתי להגדיר אותו גם כסטייליסט, כפאשניסט, או כסארטוריאליסט (פירוש כאן, למעלה). כל אחת מההגדרות האלה מתאימה לסגנון הלבוש שלו בתקופה שהיה רווק טברייני, רזה וספורטאי, בן עשרים ומשהו.
אבא שלי, בחליפת אוקספורד לבנה, ראשון מימין
הבלוג של אילה רז 