You are currently browsing the category archive for the ‘אופנה וסגנון חיים’ category.
בשביל להנות מבית חם- צריך להגיע מבחוץ רטובים ורועדים.
בשביל להנות ממרק חם- צריך גשם על החלון ובטן ריקה.
בשביל להנות מכתיבה- צריך להרגיש מוכנות וכיף.
בשביל להנות מצילום- צריך מצלמה ממושמעת ונוף משמעותי.
הנה התצלומים שהעליתי:
מבט לגינה דרך הזכוכית הרטובה
בפוסט הקודם הצגתי את הצילומים שצילמתי במצלמת המיני שלי בפתיחת התערוכה "ללא פוטושופ" והיום קבלתי ממולה את הצילומים שצילמו הצלמים המקצועיים עם המצלמות הענקיות שלהם. מתוך עשרות הצילומים, בחרתי להביא לכם שני צילומים . של דוגמניות העבר אז ועכשיו. האפיזודה הרגעית הזאת עוררה בי מחשבות על הזמן שחולף. אז הוספתי בסוף עוד כמה ציטוטים על משמעות הזמן .
פנינה רוזנבלום אז ועכשיו
ביום שבת, 21 בינואר , 2012, בשעה 11:00 נפתחה התערוכה הרטרוספקטיבית "ללא פוטושופ" של מולה עשת ב"גלריה מאירוב" בחולון. הגלריה הלא גדולה הייתה מלאה עד אפס מקום באושיות אופנה של פעם. ביניהן בלט חלקן הנכבד של דוגמניות העבר. כל מי שצולמה אצל מולה אי פעם באה לעשות לו כבוד. לא את כולן זיהיתי. הזמן, אתם יודעים, לא עושה חסד עם כולן. אבל, הגובה והבלונד השתמרו יפה, וגם עקבי הסטילטו עשו את שלהם. ברשימת המברכים הארוכה (שגם אני הייתי בתוכה) נאמרו מילות שבח רבות למולה, שהצילומים שלו משמשים תיעוד רב ערך לאופנה הישראלית משנות ה- 60 ועד שנות ה- 80, חלי גולדנברג קראה רשימה מפוכחת ורגישה שכתבה, וכולם , התנשקו, התרגשו, שתו ופיטפטו.
קארין דונסקי (מימין) וחלי גולדנברג (באמצע)
הטלוויזיה דפקה נוכחות מרשימה עם מצלמות ענק, ואני עם מצלמת המיני שלי נראינו קצת אאוטסיידרים. אבל בכל זאת הצלחתי לצלם כמה תמונות למזכרת. הנה הן לפניכן.
אני מברכת (וגם מוכרחה טיפול בפוטושופ)
על הקיר צילומים של מולה בשחור-לבן
בימים אלה מלאו חמש שנים למותה של חברתי, ריקי בן-ארי ז"ל. ריקי הייתה אמנית משכמה ומעלה. האיורים שלה עשו לדור שלם, בשנות הששים, קורס למידה מרחוק. פשוט אי אפשר היה להתעלם מהאיורים המקסימים שלה: דמויות דקיקות מעוטרות עיגולים קטנים על הלחיים, עיניים מאופרות בשחור, לפעמים נטולי גבות, שיער מסוגנן במגוון תסרוקות וקו זורם.
יכול להיות שלא תאמינו. גם אני חשבתי בהתחלה שזאת מתיחה. אבל, בנות, תקשיבו טוב (מצטערת זה רק לבנות)…אם אתן רוצות לרזות – כדאי להתחיל לכתוב! כתיבה שווה הרזיה. ואת זה לא אני המצאתי באחד מרגעי התסכול, כשהמילים מסרבות להתחבר וה'שטוחים' נמצאים בהישג יד, אלא אני נתלית פה על אילנות גבוהים, גבוהים מאוד אפילו.
ארוחת מילים נטולת קלוריות
כשהייתי ילדה קטנה אהבתי את הסיפור "שמלת השבת של חנה'לה", שנשמע בערך כך: ילדה קטנה מקבלת מאמא שלה שמלה חדשה לשבת ומשתדלת מאוד לשמור עליה נקיה. היא פוגשת בדרך איש זקן שסוחב בקושי על גבו שק פחמים ונחלצת לעזור לו. כשהוא נעלם מהעין מגלה הילדה ששמלת השבת שלה התלכלכה מהפחמים. היא עצובה מאוד ובוכה על השמלה המלוכלכת… ואז שולח הירח קרני אור אל השמלה שלה וכל כתם פחם הופך לכתם אור. את הסיפור כתב יצחק דמיאל בשנות השלושים של המאה העשרים, והוא פורסם בשבועון "דבר לילדים" וגם הוצג בשנות ה- 70.
הציור הנאיבי שעל כריכת הספר המקורי
אבל כיום, הסיפור שפעם אהבתי, נראה תלוש לגמרי מהמציאות. מוכרי פחמים עברו מן העולם, הדמות של חנה'לה מופרכת לחלוטין, והנרטיב תמים עד פתטי. ואם הסיפור אמור ללמד ילדות קטנות על עזרה לזולת, אז אני לא בטוחה שזאת הדוגמא הכי מוצלחת. בימינו, ילדות שהולכות אחרי איש לא מוכר ועוזרות לו לסחוב שק, צריכות שיחת הבהרה מידית מאמא או מאבא על הסכנות שאורבות לילדות קטנות שנענות לגבר בלתי מוכר… לקרוא את המשך הרשומה «
שתי תערוכות עיצוב חשובות מוצגות אצלנו בימים אלה. האחת "חוקרים במופלא" במוזיאון ישראל בירושלים (אוצר: אלכס וורד) והשניה "decode- חוויות עיצוב דיגיטלי" במוזיאון העיצוב בחולון (אוצרים: לואיז שאנון, ושיין וולטר).
החלל המהפנט ב"חוקרים במופלא" במוזיאון ישראל.
שתי תערוכות אלה בוחנות מחדש את המושג "עיצוב", מושג כוללני, אשר ככל שדנים בו יותר כך מבינים אותו פחות, מכיוון שהוא מלא סתירות וניגודים. ניגודים אלה חיים בשלום זה לצד זה ומצליחים להסתופף יחד מתחת למטריה הרחבה של כל מה שכולל המושג "עיצוב". יש עיצוב אינטואיטיבי ויש עיצוב מושכל, יש עיצוב המוגדר כאמנות ויש- שנועד לשרת צרכים כלכליים, עיצוב יכול להיות קונפורמיסטי וגם נון-קונפורמיסטי, או אנרכיסטי. בקיצור כל הגדרה שתיבחרו להגדרת המושג החמקמק הזה תגרור בעקבותיה הגדרה מנוגדת ושתיהן גם יחד יהיו נכונות. לקרוא את המשך הרשומה «
לקראת השנה החדשה קבלתי סיכום מהאנשים החרוצים של wordpress (הבלוג שלי נמצא על פלטפורמה זו) על פעילות הבלוג בשנת 2011 והנתונים הפתיעו אותי ממש. החלטתי לשתף אתכם בסיכום המעניין. כדי לקרוא את הדו"ח עליכם קודם כל להקיש על הלינק המופיע בתחתית העמוד , להמתין עד שיעלה כל הדף (זה עם הזיקוקים) ואז לגלול את הדף כלפי מטה.
בקטע על תפוצת הבלוג ביבשות השונות – העמידו את הסמן על יבשת מסויימת ותקבלו את אחוזי הקוראים בכל ארץ ביבשת זאת. עוד עובדה מרנינה שאנשי וורדפרס שמו אליה לב היא שהגולשים לבלוג שלי קוראים בענין גם פוסטים משנים קודמות, מה שאומר שנושאי הכתיבה שלי נשארים רלבנטים.
המסקנה שלי מהסיכום הנ"ל היא שכל מי שלא כותב בלוג- פשוט לא יודע מה הוא מפסיד…
The WordPress.com stats helper monkeys prepared a 2011 annual report for this blog.
Here's an excerpt:
The concert hall at the Syndey Opera House holds 2,700 people. This blog was viewed about 23,000 times in 2011. If it were a concert at Sydney Opera House, it would take about 9 sold-out performances for that many people to see it.
החלטתי להעלות כאן קטע מתוך פוסט שכתבתי לפני שנה , מכיוון שהוא נראה לי מתאים ל-2012, בדיוק כפי שהתאים ל-2011. וכתוספת , קבלו מחווה רומנטית שלא תשאיר אתכם אדישים: ה"הפי אנד" הבלתי נמנע בסרט "כשהארי פגש את סאלי" כולל הספירה לאחור והנשיקה הרומנטית בחצות, אם כי ממש ברגע האחרון.
והנה הקטע מתוך הפוסט הישן כלשונו:
אני אוהבת התחלות חדשות, אבל שונאת דפים חלקים, כי הם גורמים לי רתיעה. אין בהם למה להתחבר. אין עקבות. אין סימני זמן. אין כלום. לכל מלוא העין לבן ואין במה להיאחז. הפחד מפני קלקול הדף הנקי, הבתול, במשהו לא מוצלח- יכול להיות פחד משתק. מחסום ליצירה. אבל על דף מותחל- תמיד אפשר להוסיף משהו, להתחבר למשהו, היצירה זורמת. החיבור מיידי…
שנה חדשה פותחת דף חדש. אפשר לכתוב עליו הכול. אפשר לצייר עליו עולמות שלמים, אפשר לכסות אותו בנשיקות ואפשר גם להזיל עליו דמעות. אבל זהו דף חדש בתוך יומן מותחל, יומן שבו נכתבו כבר דפים רבים וכל אחד מהדפים שנכתבו משפיע על הדף החדש שייכתב וגם מושפע ממנו…
זה הזמן שבו אנחנו מבטיחים לעצמנו לקיים, להגשים, למלא, להיטיב, לתת, לקבל, לזרום ולתרום. זהו סיומו של העשור הראשון באלף השלישי. שנת 2011 כבר מחכה בפתח.
שנה טובה ומאושרת לכולכם!!!
לא יודעת מה קורה לי בזמן האחרון. אני כל הזמן מצלמת שקיעות. כמובן שאני יכולה להסביר את זה בכך שהשקיעות בעונה זו של השנה, הן נפלאות, אבל, עמוק בפנים, אני יודעת, גם מבלי לשלוף את התיאוריות של דר' פרויד ושל ממשיכי דרכו, ששקיעות הן תמיד סוף של משהו: ביקום הן סוף של יום. יום מוצלח. יום דפוק. או סתם יום. במחזור החיים האנושי, שקיעות הן סיום של תקופה . תקופה יפה. תקופה דפוקה. או סתם תקופה. על התקופה היפה- מתרפקים. על התקופה הדפוקה-מצטערים ומסתם תקופה–פשוט מתעלמים.
מעניין לראות איך היחס שלנו אל השקיעה משתנה עם הגיל, כמו בקטעים הבאים, שאותם ליקטתי משירי משוררים שאני אוהבת:
הבלוג של אילה רז 