You are currently browsing the category archive for the ‘אופנה וסגנון חיים’ category.
כבר שנים שאני לא מחמיצה שום תערוכת אופנה כשאני בחו"ל , וכמעט תמיד אני נהנית לראות את הדגמים שהיו בשעתם 'הצעקה האחרונה באופנה' כשהם הופכים לחתיכת היסטוריה אנושית שמוצגת במוזיאון. כמה מהתערוכות האלה אני זוכרת במיוחד, לרוב בגלל היכולת של המעצב לצלוח את מבחן הזמן בשלום ולפעמים בזכות הדיספליי היצירתי שהצליח להפוך ערימה של בגדים ישנים לחגיגה של צבעים וחדשנות. בין התערוכות הזכורות לטוב, שאותן יצא לי לראות, אני רוצה לציין את התערוכה של ג'יאני ורסאצ'ה במוזיאון לאמנות מודרנית בברלין (1994), את התערוכה של ג'יורג'יו ארמאני במרחצאות דיוקלטון ברומא (2004), את התערוכה של איב סאן לורן בפטיט פאלה בפריס(2010), ולאחרונה את התערוכה של לואי ויטון/מרק ג'יקובס בפריס.
הדברים שאנשים לקחו איתם במזוודות בסוף המאה ה-19
באיחור בלתי נסבל ולא מוצדק בהחלט, הצטרפתי סוף סוף לעידן האייפון. כבר חמישה ימים שאני מסתובבת סהרורית וכל תשומת לבי מרוכזת במלבן לבן בגודל 11:6 ס״מ (מדויק. מדדתי.) שאיתו אני מפתחת יחסי תלות מדאיגים. המכשיר כל כך חכם שנדמה לי שהוא לא רק מכיר אותי אלא גם קורא את מחשבותי. פייסבוק ווורפרס הם רק חלק זעום מכל השפע שהקטן הזה יודע לעשות, שלא לדבר על הקלות הבלתי נסבלת של חיפוש מספר טלפון, כתובת, מסעדה ומה לא. כחלק מתהליך למידת המכשיר החלטתי שלא אוסיף פוסט חדש לבלוג שלי, עד שאוכל לעשות זאת מהאייפון ועכשיו הנה לפניכם התוצאה. אז הפעם אין כאן פוסט מושקע אלא תרגיל למתחילים, אבל זה כל הכיף בלהיות בלוגר. לא צריך לשאול מאף אחד רשות.
תוך כדי שאני כותבת את הפוסט הזה אני מקבלת הודעה שדבר דואר רשום ששלחתי הגיע ליעדו ועוד הודעה שמישהו הגיב לסטטוס שלי בפייסבוק ומה לעשות שמזה אני עוד כל כך מתלהבת? אז אני מתנצלת מראש ובכתב בפני כל אלה שהאייפון הוא פיס אוף קייק בשבילם, אותי הוא עדיין מרגש!!!
הנעליים האלה שראיתי באיינדהובן הזכירו לי את הפוסט שלי שנקרא בשם "לקטוף נעליים ישר מהעץ"
נעליים תלויות על חבל דק באמצע הרחוב הכי יפה באיינדהובן
מה הקטע הזה עם נעליים תלויות באוויר כשהן קשורות בשרוכים? הסתקרני ובדקתי והנה התשובה הכי ממצה שקיבלתי. הבאתי את התשובה כלשונה, באנגלית, אין לכם בעיה עם זה- נכון?
רשומה שלי על כפתורים מופיעה בגליון "עיניים" האחרון מס' 141, אייר תשע"ב, מאי 2012, עורך: תמיר ראונר. גליון זה עוסק כולו בכפתורים. הוא מקסים ומאיר עיניים ואת הרשומה שלי איירה בתיה קולטון באיורים ילדותיים שמוסיפים המון קסם לנושא.
זה שאני חולה על כפתורים, אולי כבר הבנתם מרשומות אחדות שהופיעו בבלוג שלי כמו למשל, חנות קטנה ומטריפה וזה שאני אוהבת לכתוב לילדים – אולי לא ידעתם, אז עכשיו- אתם יודעים, אז ברור שהשילוב המנצח שפירושו הוא לכתוב על כפתורים במגזין לילדים, עושה לי חגיגה בנשמה…
והנה הרשומה "כל המרבה בכפתורים הרי זה משובח" לעיונכם, תהנו.
- כל המרבה בכפתורים הרי זה משובח (דף ראשון)
- לקרוא את המשך הרשומה «
"כל כפתור יבוא יומו" הוא הגירסה החיובית שלי לפתגם "כל כלב- יבוא יומו" שתמיד נשמע רע. הפתגם הזה משמש לי סיבה מוצדקת בשביל לא לזרוק מהבית שום כפתור, משום סוג שהוא. עגולים, מרובעים, סרוגים, ארוגים, צדף, מתכת, גדולים, קטנים, בקיצור הכול. הגודל לא קובע. גם לא הצורה. רק שיהיו חורים שאפשר לחעביר בהם מחט וחוט, ומה לעשות בהם אתם יכולים כבר להשאיר לדמיוני הפרוע. את האסופיים האלה אני שומרת בצנצנות, בקופסאות, בתיקים שסר חינם, ובעוד כמה מקומות שאני כבר בכלל לא זוכרת .
ביום ששי , 27 באפריל , בשעה 20:00, תשודר בערוץ 22 בתכנית "אולפן ששי" כתבה של אילן לוקאץ' על ישראל בשנת 2048. אילן מראיין אותי בכתבה זו על מאפייניה של האופנה בישראל בעוד שלושים שנה מהיום.
אני לא אגלה לכם מה עניתי, כי ספוילר זה לא הקטע שלי, אבל אני בטוחה שתהיו מופתעים מאוד לראות מה אני חושבת על עתיד האופנה בישראל…
כשהייתי קטנה רציתי להיות מוכרת בחנות ממתקים. דמיינתי לי חנות קטנה ומטריפה עם המון צנצנות מסודרות על מדפים ובתוכן סוכריות מכל הסוגים והמינים: סוכריות טופי פירות עטופות בנייר משומן , צבוט ומגולגל בשני קצותיו, סוכריות מחליפות צבעים שצריך להוציא אותן כל פעם מהפה בשביל לראות לאיזה צבע התחלפו, סוכריות חמוצות עם דוגמת פרח באמצע שהיו נמסות לאט בפה ובסוף קצת שורטות את הלשון, סוכריות סגלגלות בצבע שמנת, ורוד או תורקיז חיוור, שמוצצים אותן לאט ובסבלנות עד שחושפים את השקד שבפנים. דמיינתי גם שוקולדים קטנים ממולאים בקרם שמנת, או בליקר דובדבנים, עטופים בנייר כסף בצבעי אדום- כחול- צהוב, מונחים בקופסאות מרובעות, עגולות ומשולשות, שעליהן מופיע צילום של ורד אדום בשיא פריחתו, או של נערת פין-אפ, שאז עוד לא ידעתי שקוראים לה כך.
זה היה המגוון של סוכריות ילדותי. לא משהו שאפילו מתקרב למבחר של היום, אבל משהו שהספיק לי בהחלט בשביל חלום מפתה, מתוק ונחשק.
בחנות המטריפה שדמיינתי עמדו תמיד ריחות משכרים של קקאו, ליקר, תמצית וניל וניחוח לימון וניתן היה לבחור בה כל סוכריה שרצית ולמצוץ אותה בהנאה עד שהתפוגגה בפה. כדי להבין את החלום הזה, צריך לזכור, כי שנות ילדותי היו שנות צנע במדינת ישראל ושוקולדים וסוכריות היו יקרי מציאות. אני מניחה שבשל כך, היה החלום המתוק שלי, חלומם של עוד ילדים רבים מבני דורי.
כשגדלתי, פג קסמו של החלום, ואפילו 'צ'רלי בממלכת השוקולד' לא הצליח לעורר בי מחדש את התשוקה להיות מוקפת בממתקים. אבל, חלומות חייבים להתקיים, כי מה שווים החיים בלי חלום? וכך התחלפה לה חנות השוקולדים הקטנה והמטריפה של ילדותי בחנות לחומרי יצירה, שבה מוצגים על מדפים צפופים המון סרטים, כפתורים, אבזמים, מלמלות, חוטי צמר, חוטי כותנה, חרוזים, פונפונים, גדילים, טבעות מתכת, לחצניות ועוד… שרק מלראות אותם מתחילים להופיע אצלי סימני התמכרות קשים, המתבטאים בגירוי בלתי נשלט בידיים המתגעגעות ליצור.
ערב יום השואה תשע"ב, והאובך שבאוויר מתמזג עם האובך שבנשמה. מקריות המעצימה את התחושות של יום זה. גם השנה כמו בכל שנה, אנחנו עוצרים את המירוץ המטורף של החיים שלנו, ליום אחד, ומתמקדים בחיים של אחרים. האחרים שלא זכו לחיים משלהם.
אני רוצה להציג כאן את מה שכתבתי בבלוג שלי בדיוק לפני שנתיים.
שם הרשומה נעלי אופנה כאנדרטה לשואה.
הנעליים המיותמות על גדת הדנובה
אני מתייחסת בה לאנדרטה שהוקמה לזכר קרבנות השואה בבודפסט שבהונגריה. זאת אנדרטה שונה. אחרת. היא מציגה שורות של נעליים עשויות ברונזה, הניצבות בשקט על שפת הדנובה. הנעליים נראות אנושיות כל כך, הן כאילו מכילות עדיין את זכר האנשים שנעלו אותן. הנעליים האלה מחכות כבר שנים, ויחכו לתמיד, לאלה שכבר לא ינעלו אותן אף פעם…
אני לא מתביישת להגיד שאני שונאת טיסות. 'שונאת' זה בעצם ביטוי מכובס ל'מפחדת פחד מוות'. אבל כשאני שוקלת את האופציה של לא לטוס בכלל, מול האופציה של לוותר על כל הנופים עוצרי הנשימה שבעולם, על העדכון התרבותי מחויב המציאות, או על שינוי האווירה הלחוצה שבה אנחנו שרויים ביומיום – אני מחליטה לשים את נפשי בכפי ולעלות שוב על מטוס.
מיותר להוסיף שכל טיסה מלווה אצלי בתחושה בסיסית שזוהי הטיסה האחרונה. בימים שלפני הטיסה אני משתדלת להשלים את כל המשימות שהתחלתי, לשלם את כל החובות, לרוקן את המקרר ואף פעם לא מצליחה להימנע מספירת שורה ארוכה של כבשים בלילה שלפני.
כשאני כבר במטוס, חוגרת את חגורת המושב, מתחיל השד הקטן שבי בסדרת ייסורי החרטה: "למה היית צריכה בכלל לעלות על מטוס? מה כל כך רע לך בבית? מה כל כך דחוף לך לראות בפריס את התערוכה של לואי ויטון כשאת יכולה לראות אותה ב'יוטיוב' מבלי לזוז מהכסא?"
כיסי אוויר מקפיצים לי את הדופק ומעלים לי את לחץ הדם. דיילת עם הבעה לא ברורה על פניה- מבשרת אסון מתקרב, וכל צליל חריג ברעש המנועים מסמן את הקץ הצפוי. אבל כשאני מגיעה סוף סוף ליעד בחו"ל וגלגלי המטוס נושקים לאדמה- אני נעשית מיד גיבורת-על ושולפת את תכנית המשימות שהכנתי, מוכנה להתחיל מיד במסע המופלא.
כל זה נכון לסתם טיסה. אבל מה קורה כאשר סתם טיסה הופכת לטיסת אימה ואני נאלצת להשתתף בה בעל כרחי במשך שלוש שעות תמימות?
הנה הסיפור לפניכם. זה לא קרה בסרט. זה קרה בטיסת ארקיע IZ2743 לפריס ב-2 באפריל, 2012 ואני הייתי על הטיסה הזאת.
שוטרים צרפתים עוצרים את המתפרע בנמל תעופה שארל דה-גול
לפני שנה, בזמן הזה כתבתי בבלוג שלי פוסט שהטריגר לכתיבתו היה ריח פרחי התפוז באוויר. לפוסט קראו "פרחי תפוז ואהבת נצח". השנה, ריח פרחי התפוז הזכיר לי את הפוסט ההוא.
אחרי החורף הארוך וימי הקור החריגים- עצי ההדר שלנו מגיבים בפריחה שאינה זכורה לי מאז שאנחנו גרים כאן, בכפר-סבא, שזה אומר 12 שנה.
הריח משך אותי החוצה, כמובן עם המצלמה. עצי התפוז, הלימון והאשכולית לבשו חג. המוני פרחים בין הענפים. עלים צעירים מלבלבים. פירות שעדיין לא נקטפו, מציצים מבין הענפים. זמזום דבורים עסוקות באוויר ואפילו פרפר אורח צבעוני, שקפץ במפתיע, לביקור מולדת. התמונות כאן לפניכם. את הזמזום והריח תצטרכו לדמיין לבד.
פרפר אורח מצד ימין למעלה. רואים?
הבלוג של אילה רז 