You are currently browsing ayalaraz’s articles.
אביבה ותום הם חברים שלנו. הם גרים בהלסטרן (Halsteren), כפר קטן בדרום מערב הולנד. הם לא תמיד היו חברים שלנו. בעצם, לפני שנתיים לא הכרנו אותם בכלל. הם גרים בהולנד ואנחנו בישראל ובינינו לבינם משתרע אוקיינוס רחב ועמוק ומרחק של 3,300 ק"מ…איזה סיכויים היו לנו לפגוש אותם אי פעם? או להכיר אותם מקרוב ולגלות כמה הרבה יש לנו במשותף???
התשובה לשאלה האבסטרקטית הזאת נמצאת בעולם הוירטואלי…אותו יקום המתקיים במקביל אלינו, שבו המציאות עולה על כל דמיון!
אבל, למה שלא נתחיל את הסיפור מההתחלה?
- הבית שלנו: כסא הנדנדה והשידה העתיקה
האם יש הבדל בין אדריכלות נשית לאדריכלות גברית? זאת השאלה שהעסיקה אותי לאורך ההרצאות המרתקות ביום העיון 'אישה בקונטקסט של גלובליזם באדריכלות' שאותו אצרה בתיה סבירסקי-מלול (11.3.2011) במדיטק בחולון.
שלוש אדריכליות בינלאומיות משלוש יבשות הוזמנו להציג את זווית הראיה הנשית המיוחדת שלהן.
משתתפות הפאנל 'אישה בקונטקסט של גלובליזם באדריכלות'
כל כך הרבה נכתב על מה שפלט ג'ון גאליאנו מפיו כשהיה שיכור, שנראה לי כי הנושא כבר חרג מכל פרופורציה הגיונית. ואל תבינו אותי לא נכון. אני מגנה בכל תוקף את גאליאנו על פליטת הפה האומללה, מתייצבת מאחורי דבריו של מנכ"ל 'דיור' סידני טולדאנו ומתקוממת נגד כל סוג של תמיכה בהיטלר או במעשיו, או חילול זכרם של קרבנות השואה. ובכל זאת אני רוצה להבהיר כמה נקודות בפרשה כאובה זאת:
בשבוע שעבר בקרתי בביאנלה לקרמיקה במוזיאון ארץ-ישראל. הציפיות שלי מהביקור לא היו גבוהות לאור העובדה שהביאנלה הקודמת (2009) לא חידשה דבר בתחום זה ואת רוב פריטי הקרמיקה שנראו שם, אפשר היה לפגוש באותה עת על מדפי חנויות העיצוב.
אולי בגלל זה, אבל כפי שהתברר בהמשך, בהחלט לא רק בגלל זה- ההפתעה הפעם הייתה גדולה. האוצרת, שלומית באומן, עשתה מלאכת אוצרות מעמיקה ומוקפדת עם אג'נדה ברורה ועדכנית, מה שהפך את הביאנלה הששית לתערוכה שלא רק נעים לך לצפות בה, אלא היא גם נותנת לך ערך מוסף גבוה: עדכון מתודי ויסודי בכל החידושים בתחום. לקרוא את המשך הרשומה «
כבר שלושה ימים שאני לא מדברת. בכלל. אף מילה… לא. זה לא ויפאסאנה. לא נדר שתיקה וגם לא איזו טכניקת הארה של ניו-אייג'. ובכלל, כדאי שתדעו, שאני לא מחפשת הארה. אם כבר אז אני מחפשת הצללה… מגיל מסויים, אתם יודעים, נראים הרבה יותר טוב בחושך….
אז למה נגזרה עלי שתיקה? לקרוא את המשך הרשומה «
כמה אנשים מתעטשים בצרורות והם לגמרי בריאים.
כמה קסנטיפות פתאום מחייכות וקודם החמיצו פנים.
כמה שמלות מטיילות ברחוב בוורוד במקום בשחור.
הירקן החמוץ אומר לי שלום ואפילו יוצא לו חיוך.
זה שלפני מחזיק לי ת'דלת אחרי שהוא כבר נכנס.
המשתלה מתגלה כמקום שקשה בו נורא להחליט.
אני פתאום יוצאת לגינה ולא מפסיקה לצלם…
אף פעם לא חשבתי שמתגובות לפוסטים בבלוג שלי תצמח ידידות כה מופלאה, אבל זה בדיוק מה שקרה. להלן העובדות :
30.11.2010– קבלתי תגובה מאוד מסקרנת לפוסט 'בחורה עם מסרגות מחפשת בחור עם צמר' מאת מרים ברוק-כהן:
שמחתי , לגמרי במקרה למצוא את האתר הזה. ושאינך משתמשת בביטויים מעליבים כגון 'עמלנות נשית' …כאמנית סיבים, הסריגה היא אחת הטכניקות שבהן אני יוצרת את עבודותי. הסריגה היא שותפה להמון דברים וחלק חשוב של חיי, כמו גם של אנשים רבים אחרים שאני מכירה.'.
וואוו…ממש מסקרן… אמנית סיבים…חלק חשוב בחייה… היא מכירה הרבה אנשים מהתחום…מעניין מאוד מי היא הבחורה הזאת???
תמונה מתוך הספר: The little BIG book of cats
אזהרה: הפוסט נכתב תחת השפעת אנ.טי.בי (יוטיקה) והוא עלול להיות מתאים לילדים
אמש, בשעה 02:30 לפנות בוקר התחילה אזעקת הבית שלנו לילל. השכמה פתאומית שקרעה לי את החלום באמצע והכניסה אותי מייד לכוננות על. אמנם קורה אצלנו לא פעם שהאזעקה מופעלת על ידי חתולים, אבל הפעם, ידעתי, זה לא חתול!!! 02:30 לפנות בוקר היא לא שעת החתולים! בעיניים חצי עצומות עודדתי את בן זוגי האמיץ ואספתי את שאריות האישיות המנומנמת שלי לעמוד מול הפורץ….
עם הקפה הראשון של הבוקר נזכרתי בליל אמש ושמחתי לגלות שמה שנשאר ממנו זה רק קרעי חלום וביטוי נחמד: 'שעת החתולים'.
אחלה כותרת לפוסט חדש! אני חושבת ומתחילה להריץ על ההארד דיסק האנושי שלי אסוציאציות חתולים שמתאימות לבלוג: וולט דיסני והחתול במגפיים בסרט התלת-מימדי החדש
דגים הם המזל שלי בהורוסקופ, מה שאומר שממש בקרוב אני חוגגת יום הולדת… תודה על האיחולים, ממש יפה מצידכם… רק שלא תנסו אפילו לשאול אותי כמה…ובכלל, תרגיעו, זה לא הולך להיות עוד פוסט נרקסיסטי על עוד יום הולדת ועל איך שהשנים חולפות ביעף (בינתיים טוב, תודה)… בפוסט הזה אני דווקא רוצה לספר לכם, בין השאר, על הקשר החזק שלי עם מים ועם דגים, זה שהתחיל עוד בילדותי הרחוקה בטבריה.
באותם ימים, מי הכנרת היו צלולים מאוד והכינרת כיסתה חלקים גדולים ממה שכיום נראה כרצועת חוף יבשה מכוסה באבנים גדולות, לבנות, שקשה מאוד לפסוע עליהן מבלי למעוד.
הכינרת כיסתה פעם את כל השטח היבש המכוסה אבנים והמים היו צלולים מאוד
אנחנו מוקפים בבגדים ישנים. ערימות של בגדים שאנחנו לא זקוקים להם. בגדים שפעם היו שווים ונחשבים. בגדים ממותגים. בגדים מיוחסים. עכשיו יתרים ומיותרים.
כשאפשר לקנות בגד אחד ולקבל שניים חינם- מי בכלל צריך לשמור בארון בגדים משומשים??? ועם יד על הלב, בואו נודה שאנחנו לא באמת צריכות את הבגדים שקבלנו חינם. זה לא בדיוק הצבע שרצינו וגם על המידה הסכמנו להתפשר. נכון שכבר בחנות ראינו שהבגד טיפ-טיפה לוחץ בחזה וקצת מבליט את הבטן… אבל, האמנו שנצליח בקלות להוריד 2-3 ק"ג והבגד ייראה עלינו שיגעון… וחוץ מזה, נותנים בחינם. לא ניקח???
הבאנו את הבגדים הביתה. תלינו בארון. כשניסינו אחרי חודש למדוד מול הראי, התברר לנו סופית (איך לא?) שהבגד החדש מצמיח לנו בטן ומהדק את החזה עד להתפקע… כך שמהר מאוד מצאו הבגדים החינמיים האלה את דרכם אל ערימות הבגדים שהולכות ומתגבהות מסביבנו.
לא רק מסביבנו מתגבהים הבגדים המיותרים. זוהי תופעה חברתית גלובלית, ויש אמנים המשתמשים בבגדים מיותרים אלה כדי להעביר מסר, ליצור זיכרון, או לעורר מחשבה.
גררה דה לה פז: קשתות צבעוניות מורכבות מבגדים ישנים הנשענים על רגליים אנושיות
הבלוג של אילה רז 