מחשבות על מים

לפני כשבועיים חזרתי משיט בים הבלטי. צפון אירופה. יוני-יולי. מזג אוויר מושלם. לילות לבנים. שקיעה ארוכה. מים בצבעי זהב.

הים הבלטי שונה בצבעיו מהים התיכון.

בים התיכון- שולטת התכלת. תכלת עזה, באין סוף גוונים של כחול, שאין לו סוף וגם לא התחלה.

בים הבלטי- צבע המים כהה. לפעמים ירוק-אפור, לפעמים כמעט שחור. ולפעמים, ממש זהב. ובגלל שהלילות אינם חשוכים, כי אם לבנים, אתה והים- כל הזמן ביחד.

האור על פני המים

לקראת שקיעה

ברגעים האחרונים שלפני השינה- אני מסיטה את הווילון שליד המיטה, וצופה בים המואר, ובבוקר מוקדם, פוקחת עיניים אל המרחב האינסופי. אין יום ואין לילה. אין חושך ואין אור.  רק ים צופן סודות ולחש גלים, המלחכים את דפנות הספינה.

קצף מסתחרר כמו תחרה

אני אוהבת ים. חילופי האור בשעות בין הערביים. הזריחה המוקדמת בגוונים של זהב. תנועת הגלים המערסלת מערבולות של קצף, כתחרה עדינה, מסתלסלת. השמים המתכתבים עם המים באלף גוונים של כחול-ירוק- אפור.

הרגעים הנפלאים ביותר בשיט- הם אלה שבהם אני נמצאת לבדי מול הים. רגעים קסומים של התבודדות מושלמת, שבהם היקום כולו מחבק אותי, מול מים ללא גבולות, ושמים אינסופיים.

אני לא נולדתי מן הים, כמו אליק , אבל נולדתי קרוב לשם. בטבריה שעל חוף הכנרת. הכנרת של ילדותי, היא הכנרת של פעם. טרום המוביל הארצי. טרום שפכי התעשייה. כנרת צלולה, זכה וטהורה.

כשהיינו ילדים, אהבנו להיות במים. כשהבטנו  במים, ראינו מה שראו ילדים אחרים, שחיו באותו מקום, שנים רבות לפנינו: אבנים קטנות-חלקות-שחורות-אפורות, מעט צדפים קטנים, חול דחוס המורכב מרסק צדפים ואדמת טין. לפעמים סרטן מתנועע הצידה ושולח קדימה שתי צבתות מאיימות, לפעמים אצות וצמחי מים מסתבכים בין אצבעות הרגליים, ונחילי דגים ממהרים, בתנועות גליות ומלטפות, למקום בלתי ידוע.

המים הכסופים לקראת השקיעה

ככה זה כשהים שלך הוא הים של פעם. אותו הים. ללא אטרקציות מים מדהימות. ללא פארק מים מושקע. ללא מקפצות, מגלשות ומזרקות. כילד, אתה מניח רגל קטנה במים. אחר כך, יד קטנה מגששת מסביב, ואז- שמחה אמתית העולה על גדותיה. תחושת המפגש הבלתי אמצעי שבינך לבין הטבע.

זיכרונות ילדותי מוצפים במים. בנים-בנות במשחקי מים, בגיל שבו פתאום אני מגלה שיש בעולם בנים, והם שונים מבנות. שיש לי גוף שמשתוקק, ולא ברור למה. שיש משהו מסתורי ונפלא שקוראים לו אהבה. אמנם זוהי אהבת בוסר, אבל היא מעוררת את אותה ההתרגשות, מפעימה את הדופק באותה עצמה, ומסמיקה את הלחיים באותו צבע ארגמן. הליבידו הרדום שלי- התעורר. אבל אז לא ידעתי, שקוראים לזה-  כך.

בחוף הכנרת, על שפת ה'לידו' שיחקנו  קדרים באים. למה קדרים? לא ידעתי.  אבל, היום, כשאני כותבת שורות אלה, אני רוצה לדעת. אני מקישה באצבע קלה על המקלדת וכבר יודעת הכול.

איך חיינו פעם בלי אינטרנט? בלי סלולרי? האם באמת היה אז טוב יותר? האם לנכדים שלנו יהיו זיכרונות ילדות מפעימים כמו שלנו? ובכלל, האם זיכרונות תמימים וחפים מידע,  הם זיכרונות יותר יפים מאחרים, או שזו רק הנוסטלגיה שצובעת הכול בוורוד ?

אי אז, בשנות החמישים , שרתי ברגש עם דוריס דיי:

When I was just a little girl
I asked my mother, what will I be
Will I be pretty, will I be rich
Here's what she said to me.

Que Sera, Sera,
Whatever will be, will be
The future's not ours, to see
Que Sera, Sera
What will be, will be.

שנים רבות כבר חלפו מאז הייתי ילדה קטנה, ואני כבר יודעת, מניסיון חיי, את כל התשובות לשאלות שהשיר שואל. אבל, ממש כמו אותה ילדה שהייתי פעם, אני ממשיכה להאמין שחלומות מתגשמים.

ואולי בגלל זה אני לא מפסיקה לחלום …