תארו לכם עולם בשחור-לבן. סרטי קולנוע בשחור-לבן. ספרי אמנות בשחור לבן. עיתונים ומגזינים בשחור-לבן. ספרי ילדים בשחור-לבן.

ומה עם טלוויזיה? בעולם שאני מדברת עליו, טלוויזיה עדיין לא הייתה קיימת בכלל. אפילו לא כאופציה בשחור-לבן.

זה היה עולם הצבעים של ילדותי ואני זוכרת היטב  את העיניים החומות של המפרי בוגארט  כשהוא נפרד מאינגריד ברגמן במשפט "We shall always have Paris'" בסרט 'קזבלנקה',

האמפרי בוגארט ואינגריד ברגמן בסצנת הסיום מהסרט קזבלנקה

האמפרי בוגארט ואינגריד ברגמן בסצנת הסיום מהסרט קזבלנקה

ואת העיניים הירוקות של ויוייאן ליי, שתאמו להפליא את השמלה הירוקה שלבשה בפגישה עם קלארק גייבל בסרט 'חלף עם הרוח', כשאת שני הסרטים האלה, ראיתי כמובן רק בשחור-לבן…

העיניים הירוקות של ויויאן ליי

העיניים הירוקות של ויויאן ליי

גם את צבעיהם של יצירות האמנות, הצלחתי לנחש ללא קושי. שמלתה של המונה-ליזה, יצירתו של ליאונרדו דה-וינצ'י, הייתה חומה, והיצירה 'ונוס העולה מן הגלים', של בוטיצ'לי, הייתה כמובן בצבעי פסטל עדינים.

הולדת ונוס בשחור-לבן בספר של צ'יני תולדות האמנות בעולם

הולדת ונוס בשחור-לבן בספר של צ'יני תולדות האמנות בעולם

הולדת ונוס מאת בוטיצ'לי, בצבעים טבעיים

הולדת ונוס מאת בוטיצ'לי, בצבעים טבעיים

אבל, בעוד שאת הצבעים של הציורים האלה וגם של אחרים, יכולתי לדמיין בלי קושי לפי הרפרודוקציות (הגרועות מאוד) שראיתי בשחור-לבן, את הטקסטורות ואת הגודל האמתי של היצירה- לא יכולתי לדמיין בשום אופן. בפעם הראשונה שבקרתי בפירנצה, ועמדתי מול  יצירתו של גיברטי 'שערי גן העדן' ,  שהתנשאה לגובה של 5 מטר וכולה הייתה מצופה בזהב- נעתקה נשימתי.

gates-paradise

כי עד אז הכרתי יצירה זו, רק מהספר של שלדון צ'יני 'תולדות האמנות בעולם' (שהיה אחד משני הספרים היחידים שתורגמו לעברית בשנות החמישים המאוחרות) שם היא הופיעה בשחור-לבן בגודל של בול דואר…

giberti

צילומי משפחה משנות ה-70 של המאה הקודמת שהיו בשחור-לבן שרדו את הזמן טוב יותר מצילומי הצבע של אותה תקופה, שקיבלו גוונים מוזרים של חום- ורוד-סגול-כחול,

ayala 70th

ובצילומי השחור-לבן אני יכולה לזהות ללא קושי את הצבע המדויק של כל בגד שלבשתי בצילום, אבל ייתכן בהחלט שכאן אני נעזרת גם בזיכרון… לעומת זאת צילומי הצבע של ילדי, שרון ועודד, אינם משקפים בכלל את הצבעים במציאות

oded+sharon

לא תמיד הצבעוניות עושה טוב למה שהיה פעם נטול צבע' הנה למשל, הפסלים הקלאסיים מיוון העתיקה שאותם הכרתי ואהבתי כשהיו בשיש לבן ולאורך השנים יצא לי לראות אותם גם בסביבתם הטבעית הן בסיציליה והן באקרופוליס שבאתונה. הם נראו לי תמיד מושלמים כפי שהם על אף שהיו לפעמים חסרי ידיים, מרוסקי אף, או נטולי עיניים. בשיש לבן, הם היוו מינימליזם קלאסי אצילי ואסתטי. אבל כשראיתי לאחרונה את ההעתקים המדויקים שלהם, במוזיאון לאמנות יפה באתונה, כשהם צבועים בצבעים עזים הם  נראו לי קיטשיים  והרבה פחות מעניינים.

peplos copy

'הודות' למחקר שנערך בהרווארד על ידי וינצנץ ברינקמן ((Vinzenz Brinkmann הצליחה החוקרת השקדנית  לנפץ את הדימוי הקלאסי המעודן של הפסלים הקלאסיים ולהראות לנו אותם כפי שנוצרו במקור לפני יותר מאלפיים שנה. כמה חבל  לגלות שהמקור נופל בהרבה ממה שהורגלנו לראות. גם התקרה בקפלה הסיקסטינית ברומא, יצירתו המונומנטלית של מיכאל אנג'לו, שאותה ראיתי לאחר ששוחזרו צבעיה המקוריים, נראתה לי הרבה פחות מתוחכמת ומעניינת ממה שהייתה לפני השחזור  המדוייק.

אומרים שכל המוסיף- גורע, ובאדריכלות מיס ואן דה רוהא הגדיר זאת כless is more  . וכאן הסוגיה של איפה בדיוק לעצור עולה על הפרק. כל אמן שואל את עצמו את השאלה הזאת בשלבים השונים של היצירה. כי מה שאין בציור חשוב לפעמים לא פחות ממה שיש בו ואיפה לעצור היא שאלת המיליון דולר, כי אפשר במשיחת מכחול אחת להרוס יצירה שלמה.

הדוגמא הטובה ביותר לכך שהדמיון אינו זקוק להרבה פרטים כדי לראות משהו במדוייק, היא מהספר 'הנסיך הקטן'. שם מבקש הנסיך הקטן מהטייס, אנטואן דה סנט-אקזופרי: "צייר לי כבשה". כל הציורים שסנט-אקזופרי מצייר לא צולחים, עד שהוא מצייר סתם קופסה ואומר לנסיך הקטן שהכבשה שהוא רוצה, נמצאת בתוך הקופסה. הנסיך הקטן מאוד מרוצה. עכשיו הכבשה שלו  נראית בדיוק כפי שהוא ראה אותה בדמיונו.

 אם גם אתם רואים את הכבשה שבתמונה- נשארתם ילדים בנשמתכם

אם גם אתם רואים את הכבשה שבתמונה- כנראה שנשארתם ילדים בנשמתכם

וזה נוגע כמובן, גם לבגדים החשופים שלובשות כיום על הבמה זמרות כמו ניקי מינאג', שאינם משאירים הרבה מקום לדמיון ונראים וולגריים ונטולי השראה.

nicki_ass_i

אז מה יותר סקסי? אחוריה החשופים של מינאג', שאותם היא חושפת ללא בושה? או ה'סטריפטיז' של ריטה היווארת' בסרט 'גילדה' כשהיא מסירה באיטיות חושנית את שתי הכפפות הארוכות שעל ידיה, ומשליכה אותן לקהל הנטרף מתשוקה?

כמו תמיד, התשובה לשאלה זאת, היא כמובן: תלוי את מי שואלים…

gilda1

האם אכן צריך בכל מקרה ובכל מחיר להציג מול עינינו את האמת העירומה, או שעדיף לפעמים לא להראות הכול ולהשאיר משהו לדמיון. אני מניחה שקוראי הבלוג שלי הצליחו לנחש מה דעתי מבלי שאצטרך להסביר.

כאשר נשאל מעצב האופנה האמריקני ראלף לורן, באיזה בגד נראית האישה, לדעתו, הכי סקסית שאפשר, הוא השיב "בחליפה גברית".  ויש אומרים שגם הוסיף 'כשהכפתור העליון בחולצתה- פתוח'…

מה יש להוסיף?

מה יש להוסיף?

מודעות פרסומת