תארו לכם עולם בשחור-לבן. סרטי קולנוע בשחור-לבן. ספרי אמנות בשחור לבן. עיתונים ומגזינים בשחור-לבן. ספרי ילדים בשחור-לבן.
ומה עם טלוויזיה? בעולם שאני מדברת עליו, טלוויזיה עדיין לא הייתה קיימת בכלל. אפילו לא כאופציה בשחור-לבן.
זה היה עולם הצבעים של ילדותי ואני זוכרת היטב את העיניים החומות של המפרי בוגארט כשהוא נפרד מאינגריד ברגמן במשפט "We shall always have Paris'" בסרט 'קזבלנקה',

האמפרי בוגארט ואינגריד ברגמן בסצנת הסיום מהסרט קזבלנקה
ואת העיניים הירוקות של ויוייאן ליי, שתאמו להפליא את השמלה הירוקה שלבשה בפגישה עם קלארק גייבל בסרט 'חלף עם הרוח', כשאת שני הסרטים האלה, ראיתי כמובן רק בשחור-לבן…

העיניים הירוקות של ויויאן ליי
גם את צבעיהם של יצירות האמנות, הצלחתי לנחש ללא קושי. שמלתה של המונה-ליזה, יצירתו של ליאונרדו דה-וינצ'י, הייתה חומה, והיצירה 'ונוס העולה מן הגלים', של בוטיצ'לי, הייתה כמובן בצבעי פסטל עדינים.

הולדת ונוס בשחור-לבן בספר של צ'יני תולדות האמנות בעולם

הולדת ונוס מאת בוטיצ'לי, בצבעים טבעיים
אבל, בעוד שאת הצבעים של הציורים האלה וגם של אחרים, יכולתי לדמיין בלי קושי לפי הרפרודוקציות (הגרועות מאוד) שראיתי בשחור-לבן, את הטקסטורות ואת הגודל האמתי של היצירה- לא יכולתי לדמיין בשום אופן. בפעם הראשונה שבקרתי בפירנצה, ועמדתי מול יצירתו של גיברטי 'שערי גן העדן' , שהתנשאה לגובה של 5 מטר וכולה הייתה מצופה בזהב- נעתקה נשימתי.
כי עד אז הכרתי יצירה זו, רק מהספר של שלדון צ'יני 'תולדות האמנות בעולם' (שהיה אחד משני הספרים היחידים שתורגמו לעברית בשנות החמישים המאוחרות) שם היא הופיעה בשחור-לבן בגודל של בול דואר…
צילומי משפחה משנות ה-70 של המאה הקודמת שהיו בשחור-לבן שרדו את הזמן טוב יותר מצילומי הצבע של אותה תקופה, שקיבלו גוונים מוזרים של חום- ורוד-סגול-כחול,
ובצילומי השחור-לבן אני יכולה לזהות ללא קושי את הצבע המדויק של כל בגד שלבשתי בצילום, אבל ייתכן בהחלט שכאן אני נעזרת גם בזיכרון… לעומת זאת צילומי הצבע של ילדי, שרון ועודד, אינם משקפים בכלל את הצבעים במציאות
לא תמיד הצבעוניות עושה טוב למה שהיה פעם נטול צבע' הנה למשל, הפסלים הקלאסיים מיוון העתיקה שאותם הכרתי ואהבתי כשהיו בשיש לבן ולאורך השנים יצא לי לראות אותם גם בסביבתם הטבעית הן בסיציליה והן באקרופוליס שבאתונה. הם נראו לי תמיד מושלמים כפי שהם על אף שהיו לפעמים חסרי ידיים, מרוסקי אף, או נטולי עיניים. בשיש לבן, הם היוו מינימליזם קלאסי אצילי ואסתטי. אבל כשראיתי לאחרונה את ההעתקים המדויקים שלהם, במוזיאון לאמנות יפה באתונה, כשהם צבועים בצבעים עזים הם נראו לי קיטשיים והרבה פחות מעניינים.
'הודות' למחקר שנערך בהרווארד על ידי וינצנץ ברינקמן ((Vinzenz Brinkmann הצליחה החוקרת השקדנית לנפץ את הדימוי הקלאסי המעודן של הפסלים הקלאסיים ולהראות לנו אותם כפי שנוצרו במקור לפני יותר מאלפיים שנה. כמה חבל לגלות שהמקור נופל בהרבה ממה שהורגלנו לראות. גם התקרה בקפלה הסיקסטינית ברומא, יצירתו המונומנטלית של מיכאל אנג'לו, שאותה ראיתי לאחר ששוחזרו צבעיה המקוריים, נראתה לי הרבה פחות מתוחכמת ומעניינת ממה שהייתה לפני השחזור המדוייק.
אומרים שכל המוסיף- גורע, ובאדריכלות מיס ואן דה רוהא הגדיר זאת כless is more . וכאן הסוגיה של איפה בדיוק לעצור עולה על הפרק. כל אמן שואל את עצמו את השאלה הזאת בשלבים השונים של היצירה. כי מה שאין בציור חשוב לפעמים לא פחות ממה שיש בו ואיפה לעצור היא שאלת המיליון דולר, כי אפשר במשיחת מכחול אחת להרוס יצירה שלמה.
הדוגמא הטובה ביותר לכך שהדמיון אינו זקוק להרבה פרטים כדי לראות משהו במדוייק, היא מהספר 'הנסיך הקטן'. שם מבקש הנסיך הקטן מהטייס, אנטואן דה סנט-אקזופרי: "צייר לי כבשה". כל הציורים שסנט-אקזופרי מצייר לא צולחים, עד שהוא מצייר סתם קופסה ואומר לנסיך הקטן שהכבשה שהוא רוצה, נמצאת בתוך הקופסה. הנסיך הקטן מאוד מרוצה. עכשיו הכבשה שלו נראית בדיוק כפי שהוא ראה אותה בדמיונו.

אם גם אתם רואים את הכבשה שבתמונה- כנראה שנשארתם ילדים בנשמתכם
וזה נוגע כמובן, גם לבגדים החשופים שלובשות כיום על הבמה זמרות כמו ניקי מינאג', שאינם משאירים הרבה מקום לדמיון ונראים וולגריים ונטולי השראה.
אז מה יותר סקסי? אחוריה החשופים של מינאג', שאותם היא חושפת ללא בושה? או ה'סטריפטיז' של ריטה היווארת' בסרט 'גילדה' כשהיא מסירה באיטיות חושנית את שתי הכפפות הארוכות שעל ידיה, ומשליכה אותן לקהל הנטרף מתשוקה?
כמו תמיד, התשובה לשאלה זאת, היא כמובן: תלוי את מי שואלים…
האם אכן צריך בכל מקרה ובכל מחיר להציג מול עינינו את האמת העירומה, או שעדיף לפעמים לא להראות הכול ולהשאיר משהו לדמיון. אני מניחה שקוראי הבלוג שלי הצליחו לנחש מה דעתי מבלי שאצטרך להסביר.
כאשר נשאל מעצב האופנה האמריקני ראלף לורן, באיזה בגד נראית האישה, לדעתו, הכי סקסית שאפשר, הוא השיב "בחליפה גברית". ויש אומרים שגם הוסיף 'כשהכפתור העליון בחולצתה- פתוח'…
7 תגובות
Comments feed for this article
7 בינואר 2015 בשעה 10:07
מרים ברוק כהן
אילה איזה רשומה נהדרת, ואת מספר שאלות תהיות חשובות. אכן צילומי השחור לבן היו ועדיין הינם קסומים. אגב לגבי זה שאת ראית בהם צבעים , אני מסכימה עמך. בשנת 2000 כתבתי על 'מה אפשר לראות בצילומי שחור לבן' עבור חיה גרץ רן במאמר הזה
http://www.graetz-ran.co.il/%D7%9E%D7%A8%D7%99%D7%9D-%D7%91%D7%A8%D7%95%D7%A7-%D7%9B%D7%94%D7%9F-%D7%9E%D7%AA%D7%95%D7%9A-%D7%94%D7%AA%D7%91%D7%95%D7%A0%D7%A0%D7%95%D7%AA-%D7%91%D7%A2%D7%91%D7%95%D7%93%D7%95%D7%AA-%D7%A0/
אכן עירום יתר נראה לרבים מאתנו מוגזם, וגם אני סבורה שלעיתים יש להותיר משהו לדמיוןץ כמובן לא צריך להגיע חלילה להגזמה הויקטוריאנית , ששם הסתירו אפילו רגלי פסנתרים וכסאות פן יעוררו תאוות. אני סבורה שיש בלסוש כמו בכל דבר לעשות הכל במידה. ולרותי אני סבורה שהכלב הדלמטי הוא מאד אלגנטי!
לגבי הפסלים הצבועים , זה עדיין מוזר וזר לי , הם איבדו קצת מהאלגנטיות המלכותית שלהם כשצבעו אותם. האם ראית סרטי שחור לבן שנצבעו ,,,הם נראים קצת מוזר ולא 'אמיתיים' מרים
8 בינואר 2015 בשעה 10:56
ayalaraz
מרים, תודה על תגובתך המעניינת. קראתי בעיון את רשומתך על התערוכה של חיה גרץ-רן ונהניתי מאוד. במיוחד ענין אותי ה'מיני מחקר' שערכת לגבי בגדים לבנים לעובדי אדמה. גם אני נתקלתי במחקרי בצילומים של חקלאים בהתישבות העובדת בבגדים לבנים, וגם בתערוכה הנהדרת של אלי שמיר במוזיאון תל-אביב לאמנות הוצגה תמונה של משפחת האמן על רקע השדות בעמק, כשכולם לובשים לבן. אני פרשתי את הבגדים הלבנים ביצירה זו כך, שהיחס לעבודת האדמה הוא כאל עבודת קודש, שבה הכוהנים לבושים לבן. יש משהו בצילומי שחור-לבן שמאפשר לכל אחד לחוש ולהבין את הצבעים באופן אינדיווידואלי, וזה בעיני חשוב מאוד, הן לפיתוח הדמיון והן לגבי הפרשנות האישית שיש לה משקל רב בהבנת יצירות אמנות. את מוכרחה לראות במו עינייך את הפסלים הקלאסיים בצבעים. מעניין איך תגיבי..
11 בינואר 2015 בשעה 09:53
מרים ברוק כהן
תודה אילה ושבוע טוב!!! לצערי טרם ראיתי פסל קלאסי ש'השיבו' את צבעיו, אך כן ראיתי כמה שהיו 'מקולפים' מחלק מצבעיהם. לא ידעתי מה לחשוב, הרגשתי שהלבן עם קטעי הצבע שנשארו היו מענינים, כקבוצה שונה מאלו שאיבדו את כל צבעיהם.אולי טוב שיש לנו קבוצות שונות של פסלים כאלוץ לכל קבוצה יש איכויות משלה. כאנשים של תקופתנו למדנו לכבד גם את החומרים הבסיסיים ואיננו זקוקים לקישוטים שיהפכו אותם ליקרים יותר כביכול.
6 בינואר 2015 בשעה 11:43
yaarakeydar
אילה פוסט מרתק ויפהפה. נשיקות.
8 בינואר 2015 בשעה 10:57
ayalaraz
תודה רבה יערה היקרה. מחכה לשמוע ממך על הלימודים שלך, שבטח לא משאירים לך טיפה זמן כדי לספר לי עליהם…
5 בינואר 2015 בשעה 17:43
רותי מיכאל
איילה שלום, תודה רבה. אני נהנת לקרוא את דברייך, לא תמיד מסתפקת ורצה לגוגל לראות מי זה והאם יש עוד? אם נוסיף לרשימה שלך מעולםבעלי החיים הרי שהזברה בעיני אחת החיות היפות והאלגנטיות !? ד"ש ולהתראות
רותי מיכאל
8 בינואר 2015 בשעה 11:04
ayalaraz
רותי יקרה, תודה רבה לך על תגובתך. אני בדרך כלל מוסיפה הפניות למקורות שונים לצורך הרחבת הנאמר ברשומה שלי, אבל הפעם קצת התעצלתי… אני שמחה שמצאת את הדרך לעשות 'השלמות' אלה באמצעות גוגל. אני לא יכולה להאמין איך הסתדרתי במחקר שלי לספר 'חליפות העתים' ללא האינטרנט, כשהייתי צריכה לכתת את רגלי לאין סוף ארכיונים וספריות כדי למצוא בדל מידע שהיום היה מגיע אלי בלחיצה אחת על גוגל… בכל זאת צריך להיזהר בשימוש בגוגל, מכיוון שמנוע חיפוש זה יודע עלייך כל כך הרבה שלפעמים הוא 'מרשה לעצמו' להציע לך תשובות שונות לגמרי ממה שרצית…