You are currently browsing the monthly archive for ינואר 2014.
את זה שאני אוהבת שוקולד, אתם כבר יודעים. אבל לא כל שוקולד טעים לי. שוקולד מתוק (שנקרא אצלנו משום מה שוקולד חלב) אני לא מכניסה לפה. אבל תנו לי שוקולד נואר 70% קקאו ולא תמצאו מאושרת ממני בעולם במשך חמש דקות, או כמה שזה לוקח עד שהשוקולד מתמוסס בפה ומשאיר טעם של עוד.
אחד הכללים החשובים איך לצרוך שוקולד ולהמשיך ליהנות ממנו הוא להפסיק לזלול דווקא כשאתה רוצה עוד. כי כמו שאתם בטח יודעים, כל דבר שצורכים ממנו יותר מדי- מאבד את ערכו, וזה רלבנטי אפילו ליחסים בין אנשים, ואל תנסו את זה בבית! לקרוא את המשך הרשומה «
צילום: אילה רז
יצירתה של ג'ואנה ושקונסלוש "לוזיטנה" מוצגת כעת במוזיאון תל-אביב לאמנות. היצירה מתייחסת אל בת העם הלוזיטני. עם זה, חי פעם בפרובינציה הרומית, שנמצאה בצפון מערב חצי האי האיברי ונחשב לאבי האומה הפורטוגזית. העבודה היא חלק מהסדרה "הולקיריות", הלוחמות המיתולוגיות הנורדיות ששלטו בגורל הקרב ובגורל הלוחמים ומתכתבת עם השיח הפמיניסטי ועל מקומה של האישה בחברה בת זמננו. העבודה גדולת מימדים ונוצרה באופן מיוחד לחלל האולם הגדול בבנין ע"ש שמואל והרטה עמיר, שגובהו כ-27 מ'. המיוחד ביצירה זאת הוא השימוש בטכנולוגיה של סריגת קרושה ובחומרים טקסטילים המשוייכים לתחום עבודות היד (קראפט), כאשר הקונספט והרציונאל העומדים בבסיס היצירה משייכים אותה לתחום האמנות (ארט). לקרוא את המשך הרשומה «
דווקא עכשיו, כשמשכית עושה קאמבאק ביצירותיה של שרון טל (עם סטף ורטהיים ורות דיין ברקע) אני רוצה להכיר לכם את המותג "נולה" – שהוא תוצאה של שיתוף פעולה מיוחד במינו בין שתי נשים יוצרות, זיוה אפשטיין ודיאנה ברויטמן, שהחיבור ביניהן מבוסס על אהבתן המשותפת לחוטים, לאריגים וליצירת בגדים באריגת יד.
השוואה בין נולה למשכית לא תמצא חן בעיני זיוה ודיאנה, שהדגישו בשיחה אתי יותר מפעם אחת שהן לא רוצות להיות משכית. אבל אני לא מתכוונת למשכית ההיסטורית של שנות החמישים שאופיינה בסגנון אתני והייתה יותר קראפט מאשר אופנה, אלא למשכית של שנות הששים-תחילת השבעים, שבאה לידי ביטוי ביצירותיה הנפלאות של פיני לייטרסדורף, שנוצרו מתוך שיתוף פעולה כמעט סימביוטי בין יוצרי האריגים לבין המעצבת. לקרוא את המשך הרשומה «
קולין מק דואל טוען שההיסטוריה של הנעל מקבילה לזאת של הבלי הדמיון האנושי וסוניה באטה, מייסדת מוזיאון הנעליים בטורונטו, אומרת שהנעליים הן המפתח להבנת הזהות האנושית.
בכמה מ"קופסאות הזמן" שלו הטמין אנדי וורהול נעליים משנות ה-60, ה-70 וה-80 של המאה העשרים, כדי לתת מושג לדורות הבאים איך נראו החיים באמריקה בתקופות אלה. הבחירה בנעליים כחפץ המגדיר תקופה אינה מקרית, שכן הנעליים הן עדות אילמת למאורעות ולהלכי רוח והן יכולות לספר המון על אנשים ועל חברה.
העוזרים הנאמנים של סטטיסטיקות WordPress.com הכינו דוח שנתי לשנת 2013 עבור בלוג זה.
הנה תקציר:
אולם האופרה בסידני יכול להכיל 2,700 איש. בבלוג הזה ביקרו בערך 28,000 פעמים בשנת 2013. אם הבלוג היה אולם האופרה בסידני, הוא היה מוכר את כל הכרטיסים לבערך 10 הצגות כדי שיצפו בו אותה כמות אנשים.
הבלוג של אילה רז 