הכותרת לרשומה זאת קפצה לי יום אחד לראש, אבל משפט הפתיחה שהייתי זקוקה לו, לא הגיע בעקבותיה, וכמעט ויתרתי.  למה? מפני שכמו בכל דבר שאני עושה, גם בכתיבה אני פרפקציוניסטית והמילה 'מדויק' היא אצלי ערך מחלט. מדויק בשבילי זה לא 'כמעט', לא 'בערך' ולא 'על יד'. הטקסט שלי צריך להתיישב על הדף, כמו שהזבוב מתיישב על האף. הוא בוחר את  המקום שהכי מתאים לו. גם אם תנסו  להיפטר ממנו- הוא לא זז. או שהוא עף וחוזר, לאותו מקום, או על יד… באזזז.

ברשומה הזאת אני מתייחסת לכל הילדים שנולדו בתחילת העשור הראשון של האלף ה שלישי ונמצאים עכשיו בחופשת קיץ. אותו  פרק זמן צהוב ומתמשך, שנקרא בילדותי 'החופש הגדול'. משרד החינוך אמנם שינה את השם לחופשת הקיץ, אבל הילדים של קיץ 2013  ממשיכים לדבר עליו כעל החופש הגדול,  וזה בעצם הדבר היחיד המשותף לחופש הגדול שלי, כילדה, ולחופש הגדול של נכדי, כיום.

הילדים של קיץ 2013 שונים לגמרי מהילדים שחיו בארץ הזאת במחצית השניה של המאה הקודמת,  (כן. אני יודעת שגם הארץ הזאת שונה לגמרי). 'החופש הגדול' של אז, היה באמת חופש במלוא מובן המילה. הילדים היו חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם, וגם האימהות נהנו מחופש (כן. שמעתם טוב. אתם לא מדמיינים בגלל החום).

משחק ג'ולות בשכונה

משחק ג'ולות בשכונה בשנות החמישים, בחורף. הילדים לובשים חולצות כפתורים

משחקי ג'ולות בשנות השבעים

משחקי ג'ולות בשנות השבעים, בקיץ. הילדים לובשים חולצות טריקו.

 בואו נחזור אחורה בזמן ונביט על החופש הגדול בתקופה שבה אני הייתי ילדה. למרות שלא הלכנו לבית הספר, התעוררנו בבוקר (ולא בצהריים כמו היום) שתינו את הקקאו אחרי שהורדנו את הקרום (אסור להגיד פיכסה על אוכל)  ועפנו החוצה. אם לא יצאנו מהבית בזמן, כי אז קרוב לוודאי שאחד מילדי השכונה היה נוקש בדלת וקורא לנו כי המשחק כבר מתחיל. המילה 'שכונה' קיפלה בתוכה הווי שלם של חברת ילדים, שיצרו היררכיה טבעית והצליחו לפתור הרבה סכסוכים ואי הבנות ביניהם מבלי להזדקק לעזרת המבוגרים. נכון שהיו סכסוכים שהסתיימו בפתרון דחוק כמו 'אני חייב לך מכות' אבל ככל שאני זוכרת, לא כל החובות הללו נפדו.

משחק הגשר מזהב כולם עוברים והאחרון נתפס

משחק הגשר מזהב כולם עוברים והאחרון נתפס

עולם הילדות שלי היה נטול טלוויזיה וגדוש במשחקי ילדים, בפעילויות וביצירה ורוב המשחקים של אז לא עלו כסף. קפצנו ב'קלאס' על משבצות שאותן ציירנו בגיר על המדרכה, תפסנו בזריזות חמש אבנים, דילגנו על חבל, קפצנו זה על זה ב'סמל' (בטבריה קראו לזה 'חמור חדש'), וגם שיחקנו 'עמודו', 'מחבואים' ו'תופסת'. הבנים קלעו בלורות (או ג'ולות או בנדורות) ל'מור' משולש שאותו חרטו בעזרת מקל על האדמה הקשה ואחר כך  תחבו את הבלורות שהרוויחו לכיסים העמוקים שהשתלשלו ממכנסי החאקי הקצרים.

משחקי חבל

משחקי חבל

היו גם משחקי כדור כמו 'מחניים' ו'חצי מחניים' ונערכו גם מלחמות בין שכונות, שיצרו גיבוש הדוק בין כל ילדי השכונה. לפעמים שיחקנו בדומינו, במשחקי רביעיות כמו 'ספרן' ובמיוחד אהבנו  משחקי לוח כמו 'ריכוז'. בכל השכונה שלנו היה רק ילד אחד שהיה לו  'ריכוז' (זה עלה המון כסף במונחים של אז) והיינו מתאספים אצלו, בבית או בחצר, קונים את עזה, חברון וירושלים בכסף מנייר, מעמידים שם בית או מלון ולפעמים ממשיכים את המשחק למחרת, כי אימא בדיוק קראה לנו לארוחת ערב לפני שהמשחק הסתיים.

משחק ריכוז מתקופת טרום המדינה

משחק ריכוז מתקופת טרום המדינה

האמהות, שרובן לא עבדו אז, נהנו מסדר יום נינוח, כי הילדים, המושבתים מלימודים, לא רבצו מולן כל היום עם הנדנוד המעיק 'משעמם לי'. האמהות ראו בחופש הגדול את הילדים בבוקר- לפני צאתם למשחקים בשכונה, בצהריים- לארוחה חפוזה ובערב, עלה בידן רק בקושי, אחרי הרבה בקשות וקריאות רמות- להכניס את הילדים הביתה. הן לא דאגו לילדים שנעלמו ליום שלם, כי תחושת הביטחון הייתה מוחלטת.

כשאני הייתי ילדה, לרוב הילדים בגילי לא הייתה סבתא. הדור שלי, היה הדור הראשון לתקומה, והסבתות של רוב הילדים בדורי נספו בשואה. לי היו שתי סבתות, ושתיהן נולדו בפלסטינה א"י, ולכן הייתי יוצאת דופן. אבל הסבתות שלי לא גויסו לשמור עלי בחופש הגדול כי לא היה בכך צורך.

אנגרי בירדס

אנגרי בירדס

ובמפנה חד, נעבור לילדים של קיץ 2013.  הם מתעוררים בצהריים, מכיוון שהלכו לישון בחצות או מאוחר יותר, רובצים כמה שעות מול הטלוויזיה, ובאיזה שהוא שלב מתחילים להשתעמם. מכיוון שאמא בעבודה, סבתא נקראת אל הדגל. סבתא של היום צריכה להיות מכונת הפתעות בלתי נדלית, כי את הסרט בתלת מימד- הנכדים כבר ראו,  לקנות להם משחק- זה לא ביג דיל, המבורגר- זה לא בריא, בשמש אסור להיות, במוזיאון משעמם ו…טוב שיש אייפד ואפשר לשחק נגדם 'פרוט נינג'ה' או 'אנגרי בירדס' וגם 'טאקי' הולך, אבל רק בתנאי שהם מנצחים…

טאקי

טאקי

רק תשוו את זה לתענוגות הקיץ הכי גדולים שהיו לנו כילדים: ללכת עם אמא לים- היה חוויה מרגשת, תירס- היה מעדן מלכים,  ארטיק קרח- היה פינוק אמיתי  וכרטיס לקולנוע- היה חלום רטוב.

ולמרות שאני יודעת היטב שהדשא של השכן לא באמת ירוק יותר, ולמרות שאני מודעת לעובדה שהנוסטלגיה צובעת את הכול בצבע וורוד עז, אני מסתכנת כאן בקביעה אנכרוניסטית ואומרת שהחופש הגדול  של בני דורי וגם של דור ילדי, היה הרבה יותר מעניין מזה של ילדי קיץ 2013.

ואשמח מאוד אם תוכיחו לי שלא…

תודות לאתר נוסטלגיה של דיוויד סלע, משם נלקחו מרבית הדימויים ברשומה זאת.

 תוכלו להשלים פרטים על החופש הגדול ומשחקי הילדים של אז בכתובת האתר:

http://www.nostal.co.il/

מודעות פרסומת