הכול התחיל בגלל הבגוניה. צבע אדום כזה צריכים לראות בעיניים בשביל להאמין… קודם כל צילמתי. איך לא? ואחר כך התחילו להתגלגל לי בראש כל מיני אסוציאציות הקשורות לצבע אדום. כי אדום הוא לא סתם איזה צבע שאפשר להתעלם ממנו. אדום הוא צבע שמוכרחים להתייחס אליו. ואם נכנסים קצת לעניין, אז רואים שהעולם מתחלק בגדול לשניים: אלה שממש אוהבים ללבוש אדום, ואלה- שלא ילבשו אדום גם אם תאיימו עליהם בסכין!

בגוניה בצבע אדום-לוהט

ואתחיל במשהו אישי . אני עדיין זוכרת את פרטי המקרה  למרות שזה קרה כבר לפני די הרבה שנים. פגישה עסקית בין שני אנשים. הכול כבר פחות או יותר מסוכם. נשאר רק להיפגש ולחתום. די התלבטתי מה ללבוש לפגישה. שחור?  נראה לי איכשהו יבש מדי. ..לבן?  יותר מדי רוחני… אפור  או חום? לא התאימו לי למצב הרוח… בסוף הלכתי על אדום: חולצה אדומה ומכנסיים לבנים. הרגשתי עם זה לגמרי נכון. אדום זה צבע עם אישיות! לא רשמי מדי. לא ותרני מדי, ומשדר החלטיות עניינית וגם אנרגיה חיובית, שזה הכי טוב להתחלות חדשות…. אבל ממש כמו בחוק מרפי: הדבר הכי לא צפוי שיקרה- דווקא קרה…הוא נכנס לחדר לבוש בחולצת פולו בצבע אדום!!!

מדים של חיילים בצבא נפוליאון

כל תמונות המלחמה עלו מיד מול עיני: חיילי נפוליאון מסתערים על האויב כשהם לבושים אדום!!! הצבא האדום המאיים, שכבר בשמו נכללת אזהרת הצבע, במלחמה האחרונה  נגד הנאצים, היריעה האדומה שמנפנף המטדור מול השור המסתער מולו…

שום דבר ממה שאמרנו באותה פגישה לא נשמע לי הגיוני לאחר מכן…כל אחד משנינו התעקש על כל פסיק חסר משמעות  ועל כל מילה ריקה מתוכן ולבסוף נפרדנו בכעס מבלי לחתום… עד היום אין לי הסבר מתקבל על הדעת למה שקרה. ההסבר היחיד להתפוצצות העסקה היה כנראה, ששנינו לבשנו באותה פגישה חולצה אדומה!!!

אדום הוא הצבע המזוהה ביותר עם ולנטינו.

ולנטינו נחשב לאחד ממעצבי  האופנה החשובים של המאה העשרים.  ולנטינו מזוהה עם אדום, ממש כמו ששאנל מזוהה עם שחור, או סקיאפרלי עם ורוד מזעזע (shocking pink)…

שמלות ערב באדום בתערוכה שנערכה לולנטינו ברומא, מצד שמאל- ולנטינו עצמו

ולנטינו,  שהעביר את שרביט העיצוב בבית האופנה שלו, לפני ארבע שנים לידי  מריה גרסיה צ'יורי ופייר פאולו פיצ'יולי  זכה לסרט על חייו שיצא לאקרנים ב- 2009 וגרף ביקורות אוהדות. הוא היה נוהג לעלות  על המסלול  בסיומה של כל תצוגה ועד התצוגה האחרונה בגיל 75  הוא נראה שזוף ומתוח, כאילו הזמן וכוח המשיכה לא עבדו עליו בכלל…אבל לא על זה אני רוצה לספר, אלא דווקא על הקשר האמיץ שלו למדינת ישראל. טוב, לא ממש קשר ישיר , אלא קשר עקיף באמצעות לולה בר , המלבישה של אושיות המדינה בשנותיה הראשונות.

לולה בר- המלבישה הלאומית (התמונה מתוך חוברת לזכרה בהוצאת שנקר)

לולה הייתה נוסעת אז פעמיים בשנה לפריס כדי לראות את התצוגה העונתית של ולנטינו  ולקנות ממנו את הגזרות, שאחר כך תפרה מהן שמלות מתוקתקות לטובת האושיות שייצגו  את הדגל הכחול-לבן בחו"ל. לולה סיפרה לי, בראיון שערכתי אתה בעבור הספר "חליפות העתים", כי בשנת 1950, כשרצתה לטוס לפריס לתצוגה של ולנטינו, דחה הפקיד במשרד הפנים את בקשתה  בנימוק של בזבוז מטבע זר… בלי הרבה לבטים, פנתה ישירות  לבן-גוריון, שאת אשתו פולה, נהגה להלביש לאירועים ממלכתיים, מכיוון שפולה, חלוצה בנשמתה, לא ממש הסתדרה עם בגדים וכובעים… בן-גוריון סידר ללולה מיד אשרת נסיעה לפריס וגם הקצבת מטבע זר ומוזר שאף ועדת חקירה לא קמה עד היום כדי לבדוק מה היה אז יותר חשוב:  להשתמש במטבע זר כדי לקנות אוכל לעולים החדשים או לאפשר ללולה בר לראות את התצוגה של ולנטינו???