הקיץ כבר כאן. אפשר להרגיש אותו באוויר. כשאני צועדת בבוקר אני ממש מזיעה. זה לא נעים לי לצעוד כשחם, אבל אני חושבת שמוכרחים. כמו שמוכרחים לקחת תרופה… בשעה 06:30 אני קורעת את עצמי מהמיטה במצב של זומבי מוחלט, נכנסת לבגדי ספורט אקראיים ויללה… אני יוצאת לדרך.
אני צועדת בגינה הציבורית שליד הבית וברחובות המקיפים אותה. מסלול נעים. ציוץ ציפורים, תקתוק של נקר ועורבים שמתבוננים בי בחשדנות ובסקרנות. החלק הכי קשה בלצעוד זה פרק הזמן שעובר מן הרגע שקמתי ועד שהגעתי לדלת היציאה. אם עברתי את זה- אני כבר אצעד… השאר הוא עניין טכני: 45 דקות הליכה, 15 דקות תרגילי התעמלות והעניין מאחורי. היום זה הצליח. מה יהיה מחר???
ואיך עוד יודעים שכבר קיץ? כשאני מגיעה הביתה אחרי הצעידה, אני כבר לא רוצה לחבק כוס שוקו חם כמו בחורף, ובצהריים, כשאני רעבה, מרק אפונה סמיך עם נקניקיות כבר לא עושה לי את זה, אבל סלט חסה פריכה עם יוגורט בופאלו – דווקא כן! ואחר כך, אולי אבטיח מתוק עם גבינה בולגרית? זאת באמת אופציה ששווה לחשוב עליה. אבל…. אימא'לה!!! ראיתי ג'וק!!!! ג'וק מעופף!!!
- אם נראה לכם שאין מה לעשות עם ג'וק חוץ מלצרוח…תביטו בהשראה שלו על גוטייה
…היום אני רוצה לכתוב דווקא על ג'וקים. אותו יצור שפרנק קפקא הצעיר מצא את עצמו יום אחד בדמותו, בסיפור 'הגילגול'. הג'וק הוא החרק שישרוד כנראה בעולם הזה גם אחרי התקפה אטומית או שואה קוסמית או התפרצות וולקנית או מה שיבוא. אנחנו נעלם והוא יישאר…בעצם, למה אנחנו כל כך שונאים ג'וקים? הם לא עוקצים כמו היתושים. לא מטפסים עליך כמו הנמלים. לא מזמזמים באזניך כמו זבוב מעצבן ואף פעם לא מתקיפים אותך. אז מאיפה מגיעה תחושת התעוב הגובלת בפרנויה שמשתלטת על כל יצור אנושי הלובש שמלה כשהיא מבחינה בג'וק בסביבה???
כדי לנטרל את התיעוב מן הג'וקים ( לא. לא תיקן. זאת מילה יותר מדי תיקנית עבור ג'וק) חיפשתי את הקשר שלהם לאופנה ותתפלאו… באופנה הם נראים הרבה יותר טוב…. אז הנה כמה דוגמאות של חרקים מפרת משה רבנו ועד ציקדה ולצידן יצירות האופנה המופלאות שנוצרו בהשראתן…
נתחיל עם החרקים ויצירות האופנה של ג'ון פול גוטייה…מעצב גדול! אמנם 'הילד הרע' של עולם האופנה אבל כל כך אלגנטי…

עוד חרק של גוטייה

ועוד אחד של גוטייה

ועוד אחד דרמטי במיוחד...
והנה עוד כמה של מרי קטרנטזו:

הג'וק בראש של מרי קטרנטזו

ועוד אחד...
והנה ההשראה של ג'וליאן מונטאג : כל ג'וק מלך!

ג'וליאן מונטאג

איזה ג'וק אלגנטי

הג'וק האחרון של מונטאג
ועכשיו…אם תראו ג'וק בסביבה תנסו לחשוב על גוטייה…אולי זה יעזור!
12 תגובות
Comments feed for this article
3 ביולי 2010 בשעה 07:54
oded
ג'וקים? אני אפילו לו זוכר איך הם נראים. אני לא יודע לגבי שואה גרעינית אבל כנראה שמספיק שהטמפרטורות ירדו מתחת לאפס בחורף כדי שהג'וקים ילכו למקום אחר.
7 ביולי 2010 בשעה 08:23
ayalaraz
עודדי, אין חכם כבעל… בית בהולנד הקפואה.
19 ביוני 2010 בשעה 11:41
אריה
אני התחברתי יותר לג'וגינג ולחרקים בגן העירוני, שלא לדבר על הנמלים בקיץ. אויי השפיונים האלה מאלצים אותי להוציא את הסוכר מהמחזור בקיץ — ואולי לטובה!
ד"א אני יודע שזה לא לכאן אבל מה דעתך על חוק הפוטושופ והסדרה על הדוגמניות שהתחילו להקרין אתמול בשישי? נראה לי שזה הולך להשתלט על השיח בקיץ הזה, לא?
19 ביוני 2010 בשעה 13:30
ayalaraz
הי אריה תודה על תגובתך. חוק הפוטושופ הוא קשקוש. עוד לא נולד החוק שימנע מבנות צעירות להרעיב את עצמן כאשר התרבות הקנונית מכתיבה זאת. מספיק להיזכר כי האנורקסיה התחילה הרבה לפני שהפוטושופ נכנס לחיינו. הסדרה על הדוגמניות???סליחה, אני לא ראיתי ואני לא בטוחה שאראה. בכל מקרה, למה שלא תפתח דיון בענין חוק הפוטושופ בבלוג שלך? מבטיחה להיכנס. שבת בכיף אילה
18 ביוני 2010 בשעה 18:43
DALIA HASSIN
אילה יקרה
את לא מפסיקה לחדש לי דברים. אני לתומי חשבתי רק על אופנה שמכניסה אלמנטים של פרפרים בכל הנוגע לתחום החרקים..כמה שיש לי עוד ללמוד.
למען האמת לא נגעלתי אף פעם מגוקים ולכן ממש התלהבתי מגוטייה.אבל__- אני ממש מפוחדת מעכברים. התוכלי למצוא לי גם אופנה "עכברית" שתוכל אולי לעזור לי בחרדתי??
על כל פנים תמיד כיף לקרוא את הבלוג שלך. להשתמע בעוד שבועיים וחצי (נוסעת לקנדה…) תודה ושבת שלום
18 ביוני 2010 בשעה 21:50
ayalaraz
דליה היקרה, נתת לי רעיון. אחשוב על הקשר שבין אופנה לעכברים. אם אמצא משהו מעניין- אשלח לך כשתשובי. נסיעה מהנה ושובי בשלום.
18 ביוני 2010 בשעה 08:44
אלונה ארובס
הג'וקים בפוסט מהממים, ויותר- הדגמים בהשראתם.
אני בעלת פוביה קיצונית לזוחלים מכל סוג ודגם חחחחחחחח, מעדיפה אותם כאן בפוסט ולא במפגש פיסי
:-).
18 ביוני 2010 בשעה 12:24
ayalaraz
לכל הסולדים ממגע עם ג'וקים מוקדש פוסט זה באהבה.
17 ביוני 2010 בשעה 22:31
עידית פארן
התמונות כל כך יפות. ואני חייבת לספר לך, שכשגרנו ביפן הילדים (שעכשיו בני 20 וחצי ו19) היו מגיעים בכל בוקר לגן ואת פניהם היו מקבלות חיפושיות במראה מאוד דומה לג'וקים שיש בתמונות,בתוך מן קופסאות קטנות עם רשת, בכל גן ילדים יפני יש אותם עם שמות שונים כמו קבוטו-מושי וקואגטה-מושי (והם ממש היו נדהמים כשאני , שלמדתי יפנית לאט לאט התקשיתי להבחין בסוגים השונים)
אהבתי הכי את החיפושית, זאת שדומה לפרת משה רבינו בצורה החיצונית שלה
אבל באמת אהבתי את כולם.
ותודה על המאמר המקסים!
18 ביוני 2010 בשעה 12:23
ayalaraz
תודה רבה לך עידית על תגובתך המעניינת ועל שאת משתפת אותי בחוויות האישיות שלך. הג'וקים שהיפנים כל כך אוהבים כיכבו בכמה סרטים יפנים, אבל אני מה לעשות… אני לא מתחברת לא לג'וקים כחרק מחמד ולא לממתקי סויה כתחליף לשוקולד…
17 ביוני 2010 בשעה 22:02
ענבר
איזה פוסט מעולה! יצורים מפחידים ובעיקר ג׳וקים (כי אין מפחיד ונוראי מהם) מקנים השראה ומעוררים את הדימיון. גם על לוחות ההשראה שלי מופיע תמיד איזה חרק בהגדלה 🙂 זה ממש מעניין איך אנחנו כ״כ סולדים מהיצורים המעופפים ונמשכים לצורות בהשראתם… הדגמים שהצגת מדהימים! הפוסט נגמר מהר מידי…יכולתי להמשיך לקרוא על ג׳וקים ופוביות אחרות.
18 ביוני 2010 בשעה 12:19
ayalaraz
נבר יקרה, כמה טוב לשמוע ממך. אולי נתראה בסוף הקיץ…אני אודיע לך כמובן. תודה על המחמאות. אולי ארחיב באחד הפוסטים הקרובים.