You are currently browsing the tag archive for the ‘ויויאן ווסטווד’ tag.
קולין מק דואל טוען שההיסטוריה של הנעל מקבילה לזאת של הבלי הדמיון האנושי וסוניה באטה, מייסדת מוזיאון הנעליים בטורונטו, אומרת שהנעליים הן המפתח להבנת הזהות האנושית.
בכמה מ"קופסאות הזמן" שלו הטמין אנדי וורהול נעליים משנות ה-60, ה-70 וה-80 של המאה העשרים, כדי לתת מושג לדורות הבאים איך נראו החיים באמריקה בתקופות אלה. הבחירה בנעליים כחפץ המגדיר תקופה אינה מקרית, שכן הנעליים הן עדות אילמת למאורעות ולהלכי רוח והן יכולות לספר המון על אנשים ועל חברה.
מה זאת אומרת "מה זה אופנה"? נו, באמת, כל אחד יודע מה זה אופנה.
איזו מין שאלה זאת בכלל? אופנה זה…אופנה זה…נו, זה הלא לגמרי ברור…
טוב, תני לי דקה. אני צריכה טיפונת לחשוב.
אה…הבנתי. את מתכוונת לשאול מה זה אופנה בשבילי?
טוב. תלוי באיזה יום שואלים אותי את השאלה הזאת. היום, למשל, אני בעניין של "תתעלמו ממני", אז לבשתי ג’ינס וטי שירט.
אתמול? מה היה אתמול? אני לא זוכרת בכלל מה לבשתי אתמול…אה, נזכרתי. הלכתי בערב לאיזו פתיחה. גלריה, מוזיאון, יו ניים איט. הייתי צריכה להיראות מיליון דולר! לבשתי שמלת מיני של סבתא שלי משנות ה-60, נעליים של מרטין מרג’יאלה ותיק קלאץ’ של גוצ’י
כן. בטח שרציתי שישימו לב אליי. למה את חושבת שהתלבשתי ככה?
ג'ון גאליאנו
אם תפגשו את עירית ברחוב, קרוב לוודאי שתסובבו את הראש אחריה כדי להביט בה שוב ולא בגלל מה שאתם חושבים. היא לא איזו 'שאפה' סקסית, היא לא לובשת בגדים חושפניים, היא עברה מזמן את גיל הנעורים והיא לא מיתמרת לגובה מטר ושמונים. אבל עירית מושכת תשומת לב מידית בכל סביבה שבה היא נמצאת. כי היא לא לובשת סתם בגדים. היא לובשת אמנות. כפרפראזה על תלמידי חכמים שתורתם אמנותם, ניתן לומר על עירית שבגדיה הם אמנותה. לא הבנתם? הנה תמונה אחת לדוגמא.
הבגדים של עירית על רקע קיר עם ציורי גרפיטי בתל-אביב
'הימים הנוראים' הוא השם ( הלא מוצלח, לדעתי ) שניתן לעשרת הימים שבין כסה לעשור, או בעברית מדוברת: הימים שמתחילים בראש השנה ומסתיימים ביום הכיפורים. בימים אלה, על פי המסורת היהודית, נקבע גורלו של כל אדם , על פי המעשים העומדים לזכותו או לחובתו.
בילדותי, דמיינתי לעצמי מישהו ממש גדול, שנראה כמו האלוהים בציור של מיכאלאנג'לו , יושב בשמיים בישיבה מזרחית, משחק בקלפים עם החברה' ומוציא מתוך החפיסה לכל אחד את הקלף ש"מגיע לו" .
קלפים היו אז דרך נעימה להעביר את יום הכיפורים, שבו, בין אם היית בצום ובין אם לא, היית צמוד לבית ומחכה שהזמן יעבור…בלי D.V.D, בלי מחשב, בלי בלוג ובלי פייסבוק…
ובכן, פוסט זה יעסוק בקלפים , בהיבטים שונים שלהם ובעיקר בקשר שבינם לבין אופנה.
הדוגמא הראשונה שאליה אתייחס, הם קלפים שעוצבו בעבור אל-על בשנות ה- 50 של המאה הקודמת, תקופה שבה חיפשו כאן דרך לחבר את התרבות החילונית עם התנ"ך. באותה תקופה מגייסת הגרפיקה הישראלית את דוד המלך בגלימה מסוגננת, לסדרת הקלפים שאותם עיצב דוד אחר, הוא ז'אן דוד, שהיה אז גרפיקאי מוערך.
קלפים שעוצבו עבור אל-על בשנות ה- 50 על ידי ז'אן דוד
לפני כחצי שנה הוציא הדואר הצרפתי שני בולים לציון יובל ה- 120 שנה לבית האופנה לאנוין. את הבולים המקסימים עיצב מי אם לא? מעצב הבית אלבר אלבז (שנכלל בין עשרת המעצבים המשפיעים ביותר בעולם) והוא בעצם אחד משלנו למרות שהוא רחוק…
אחד מבולי אופנה לבית לאנוין
ולא רק שאלבז עיצב בכשרון ובהומור בולי אופנה שלא דומים לשום בול אחר שאתם מכירים לקרוא את המשך הרשומה «
מה אתם רואים בדמיון כשאתם חושבים על מחוך??? אצלי, התמונה המיידית היא ויויאן ליי בתפקיד סקרלט אוהארה בסצנת המחוך המפורסמת מתוך "חלף עם הרוח", כשהאומנת השחורה שלה מושכת את שרוכי המחוך וסקרלט הדקיקה דורשת עוד ועוד…
המחוך של סקרלט אוהארה
הבלוג של אילה רז 