הבלוג של אילה רז

המילה 'עיצוב' היא מילה חדשה יחסית שנכנסה לשימוש בשפה העברית אי שם באמצע שנות ה- 60 . לא ממש  ברור לי מדוע נבחרה מילה זו המבוססת על הפעל 'עצב', שיש בו צער ודכדוך, כדי לתאר פעולה שיש בה הרבה שימחה והתלהבות.

יש אולי מי שיגיד שפעולת העיצוב היא פעולה של יצירת יש מאיין ולכן היא פעולה כואבת הכרוכה בהתמודדות עם מטלה קשה. יש גם מי שיחשוב שתהליך הלמידה של המעצב הוא תהליך ארוך וכואב הרצוף אכזבות. אני חושבת אחרת. לדעתי, תהליך העיצוב הוא תהליך שמח שצריך להיעשות מתוך מקסימום חופש, התלהבות ועניין.

קבוצת העיצוב ההולנדית 'דרוך' droog  הצליחה להגדיר את העיצוב מחדש. היא מראה איך עיצוב פשוט יכול להיות משהו מיוחד. לקרוא את המשך הרשומה «

אינני יודעת איזו קפסולה עולה בדמיונכם בזמן קריאת שורות אלה. אם אתם, חס וחלילה, 'מצודדים' ומשתעלים, כמו רבים בינינו בתקופה זו,  אז קרוב לוודאי שהקפסולה הראשונה שעליה תחשבו תהיה זו שרשם לכם הרופא לבלוע שלוש פעמים ביום.

זהירות, לא לבלוע!

אבל אם ברגע זה אתם בריאים כמו שור ואתם מתלבשים לקראת בילוי שווה במיוחד וארון הבגדים שלכם מאכזב, מן הסתם תדמיינו לעצמכם איזה פריטים הייתם מצרפים בשמחה למלתחה שלכם מתוך קולקציית הקפסולה של המעצב האהוב עליכם. לקרוא את המשך הרשומה «

…ההרגשה הזאת כשבחוץ גשמים ורעמים ובפנים חמים ונעים מחזירה אותי תמיד לילדות. אני ממש לא יכולה להסביר למה, אבל בארץ שבה נולדתי, שבה יש לפחות שמונה חודשי קיץ בשנה ובקושי ארבעה חודשי חורף,  מה שאני זוכרת בגעגוע מתוק ובנוסטלגיה חמימה זה דווקא את הגשם המתופף על החלונות ואת מגפי הגומי האדומים שקנו לי כשהייתי ממש קטנה ולא הסכמתי לחלוץ אותם אפילו כשהלכתי לישון…

אולי זה בגלל שהקיץ של ילדותי היה אינסופי, בעוד שרגעי החורף היו נדירים ויקרים, ואולי בגלל שחורף מטבעו מעורר סוג של געגוע לחום של בית שזורק אותך אל הילדות, אל המתיקות התמימה ואל התחושה הכול כך ברורה שאמא-אבא יהיו שם תמיד בשבילך, השמש תזרח כל בוקר, ואתה תמשיך לגלות, מגובה עיניים של  ילד, את פלאי העולם יום אחר יום אחר יום…

בילדותי, מעטים היו הספרים שנכתבו בעברית לילדים ולכן רוב הספרים שקראתי היו ספרים מתורגמים של סופרים כמו אריך קסטנר שאת ספרו 'פצפונת ואנטון' קבלתי בכיתה ג' כפרס על הצטיינות בלימודים. קראתי אותו כל כך הרבה פעמים עד שיכולתי לדקלם אותו בעל פה ובכל זאת לא הצלחתי להבין הרבה דימויים שמופיעים  בו כמו: פרחי כפור, שלכת בצבעי להבה או פריחה אביבית, שאותם גיליתי רק עשרים שנה מאוחר יותר בנסיעת הלימודים שלנו להולנד. לקרוא את המשך הרשומה «

לפני שנה, ב-6 ב דצמבר 2009 התחלתי לכתוב את הבלוג הזה. את המוטיבציה לכתיבה אפשר היה לנסח בערך כך:  אני עושה דברים מעניינים. אני אוהבת לכתוב. אני רוצה שידעו על הדברים המעניינים שאני עושה.  אני פותחת בלוג…

היום, במבט לאחור אני יכולה להודות שלא ממש הבנתי מה זה בעצם  בלוג ואיזה מחויבות עמוקה כרוכה בלהיות בלוגרית. ממש כמו  הצעצוע התמים שנקרא טמגוצ'י שהיה הצעצוע המועדף על ילדים ובעיקר על ילדות לפני כמה שנים,  שהיה עלול לסבול ואפילו למות אם הזניחו אותו- כך גם הבלוג … שכחת לכתוב/ התרשלת באחזקתו- האוהדים המאוכזבים ימצאו לעצמם מהר מאוד בלוג אחר  שמשקיע יותר… המחויבות לבלוג, כמו כל מחויבות אחרת, דורשת  מחשבה, אהבה והתמסרות ומעל לכל- זמן! אני מאמינה שזמן הוא מושג אלסטי, ככל שתדחס יותר דברים לסדר היום שלך- יתרחב הזמן ויקלוט עוד ועוד. ומי שרוצה להתעמק בסוגיה זאת מוזמן לקרוא את ספרו של תומאס מאן  'הר הקסמים' . לקרוא את המשך הרשומה «

מחר בערב נדליק נר ראשון של חנוכה ונאכל לביבות מיני שיאפשרו לנו גם לשמור על הדיאטה וגם לקיים מצוות. אולי גם נשיר "מעוז צור ישועתי" מבלי להבין את המילים שממילא לא הבנו אף פעם ומבלי להיכנס לאווירה הדרמטית שאפיינה את חג החנוכה בימים שאני הייתי ילדה.

היום חנוכה הוא חג משפחתי, אבל בילדותי הוא היה חג לאומי. בימים שלפני קום המדינה, עדיין לא היו לנו יום הזיכרון ויום העצמאות – וחג החנוכה מילא את מקומם כחג הגבורה, המלחמה הצודקת והניצחון המוכרח לבוא. חגיגות ענקיות נערכו בבתי הספר והחלק המרכזי שבהן היה המסכת שבה הודגש ניצחון המעטים על הרבים. אנחנו הזדהינו כמובן עם המכבים  ושרנו בקול רם את שירו של לוין קיפניס על פי האורטוריה של הנדל: לקרוא את המשך הרשומה «

פתיחת התערוכה 'טקסט-טקסטיל-טקסטורה' התקיימה אתמול בערב (18  בנובמבר, 2010 ) בגלריה פריסקופ. הגיעו כ- 200 אנשים. שרי פארן אומרת שאפילו יותר.  יום לפני הפתיחה עדיין הייתי מלאה ספקות… האם זה יעבוד? האם הקסם יתרחש? האם התמונות יתחילו לדבר זו עם זו? מלאכת האוצרות לקחה כמעט שנה. החיבור בין יצירות מתחומים שונים לא היה פשוט. איך מחברים אמנות עם עיצוב? איפה נגמר העיצוב ומתחילה האמנות? ואיזה תחביר חדש יווצר מחיבור העבודות של אמנים כל כך שונים זה מזה בגישה, ברקע, בגיל ובכל פרמטר אפשרי?

16 האמנים שהשתתפו בתערוכה הם: איתמר שגיא, אידה רק, דקלה לבסקי, חוה פוליבודה, טל ברוך, לנה גוברמן, מיטל ברוקס, מיקה בר, עידית קפלן-פרידברג, ענת מיכאליס-לוי, צילה פרידמן, רוני פנקס, רותי שומרוני, שירי עבדה, שרה נסים, שרון שליטא.

אני מוכרחה לציין שהעבודה עם החבורה המוכשרת הזאת הייתה עבורי  חוויה אמיתית. לא רק אמנים. גם בני-אדם. בניית התערוכה באמצעים מינימליים היתה חוויה בפני עצמה,  אבל הצריכה שיתוף פעולה מצד כולם. והכל נעשה בכיף וברצון. אז זה הזמן להודות לכולם ובמיוחד לאיתמר הכל יכול…

והנה התמונות מן התערוכה. את השיפוט תעשו לבד…

מבט אל התערוכה

לקרוא את המשך הרשומה «

אתמול , 20 באוקטובר, 2010, התפרסמה ב'מעריב' כתבה עלי בשם 'אנחנו על המפה הרקומה' מאת איתי יעקב. אני שמחה לפרסם אותה בבלוג שלי לטובת כל אלה שלא קוראים 'מעריב'  ומתברר שיש כמה כאלה…

איתי יעקב, ראיין אותי לרגל ההוצאה לאור של ה'אנציקלופדיה של לבוש בעולם' בהוצאת 'ברג, אוקספורד', שבה כתבתי את הפרק על לבוש בישראל המודרנית.

לקרוא את המשך הרשומה «