מבט על אופנה ותרבות מזווית קצת אחרת וגם דברים מהלב
מה עולה בדמיונכם כשאני אומרת "שמלה"?
הרומנטיקנים שבינינו אולי יראו בדמיונם את השמלות הלבנות והמרפרפות שלובשות הנימפות בציור "הפרימוורה" , שצויר על ידי סנדרו בוטיצ'לי בשנת 1482 ונחשב עד היום לאחת מהיצירות הפופולאריות ביותר באמנות המערבית.
הפרימוורה של בוטיצ'לי
מה אתם יודעים על "בגדקפה"? ועל "אישית" שמעתם משהו? אם כן, אתם הרבה יותר מעודכנים ממני, כי אני עד הפגישה עם נורית ורבין – ממש לא ידעתי כלום.
בוקר אחד, או אולי ערב אחד, ממש לא משנה, אני שומעת במשיבון שלי הודעה ממישהי בשם נורית ורבין, שמעוניינת לפגוש אותי בעניין פרויקט שקשור באופנה. הקול במשיבון היה מאוד מנומס אבל גם מאוד החלטי ונמרץ "זה מאוד מאוד יעניין אותך" היא אמרה בסיום ההודעה ואני לא יכולתי להישאר אדישה.
נפגשנו ברמת-השרון, במקום שנקרא "בגדקפה" . אולי כשפתחו את המקום באמת התכוונו למכור בו קפה ואולי אפילו עוגה, אבל עכשיו כבר ויתרו על הקפה, והבגד הפך לעניין המרכזי. החנות המאולתרת , שהייתה עד לא מזמן חורבה נטושה, מתפוצצת מעומס הבגדים. כולם בגדי יד שניה, כמה מהם לגמרי חדשים שכולם נתרמו לעמותת "אישית" על ידי מעצבים שחשוב להם לתרום לקהילה , ביניהם: עירית נוי, רונן חן, מיכל נגרין, מאיה נגרי, ביקל ועוד.
בגדקפה וחלק מהמוצרים למכירה
יש תערוכות שאתה יוצא מהן עם מצב-רוח קודר ויש תערוכות שאתה יוצא מהן עם חיוך. יש גם כאלה שמשאירות אותך אדיש והן מבחינתי, סתם בזבוז זמן. באחרונות, אני עושה סיבוב מהיר, קולטת את המסר המרוקן וממהרת לקפטריה הסמוכה להטביע את האכזבה שלי באספרסו כפול ואם אפשר גם קרואסון חמאה מחומם, תודה! בשלב זה , כשאני מנוחמת על ידי הקלוריות המיותרות, אני כבר מוכנה אפילו לברך על הזמן האבוד.
התערוכות האופטימיות הופכות להיות נדירות יותר ויותר בחיינו. ברור. הן הרי משקפות מציאות. ובמציאות שלנו כדי להיות אופטימי, צריך קודם כל להיות אסקפיסט. אולי בגלל זה כשאני נתקלת בתערוכה שמחה, אני מרגישה קצת אסירת תודה על כך שמישהו, איפה שהוא, ממשיך להאמין באדם. ממשיך לקוות לטוב. ממשיך לשמור על חוש הומור בריא על אף ואולי גם בגלל.
הכניסה לתערוכה כבר עושה שמח
אני מתנצלת בפני כל האנשים הטובים שחיפשו לאחרונה פוסטים חדשים בבלוג שלי ולא מצאו. הייתי עסוקה מאוד עם הבלוג החדש שלי "חליפות העתים" במגזין האינטרנטי Xnet של ידיעות אחרונות. אבל אני מודיעה בזאת חגיגית שאני מאוד קשורה אל הבלוג של אילה רז ( זה שאתם קוראים ברגע זה) וממש לא מוכנה להיפרד ממנו ובמיוחד לא להיפרד מכם קוראי הנאמנים , שמלווים אותי בדרך הזאת כבר כמעט שנה וחצי (וואוו איך שהזמן רץ…). רק רציתי שתדעו שאני מתאמנת כל הזמן בלרקוד על שתי חתונות ולאט לאט לומדת את הצעדים המתאימים. אני כבר יכולה לרקוד בקצב הטנגו: שני צעדים קדימה ואחד אחורה, לרקוד רוק-אנד-רול ייקח לי עוד קצת זמן. אבל אני בדרך לשם…
קורה לפעמים שאני פוגשת מישהו (יכולה להיות גם מישהי) שהתנהגותו ממש מעוררת בי בחילה. זה לא קורה הרבה, אבל כשזה קורה לי- אני כועסת לא רק עליו, אלא על כל העולם. אני מתחילה להגזים בתיאור הישראלי המכוער, זה שאתם וגם אני ממש מקווים שהוא לא יעמוד לפנינו או מאחורינו בתור, לא יירצה לקנות בדיוק את מה שאנו אוחזים ביד ולא יספר לנו פרטים מביכים על משהו שאנחנו ממש לא רוצים לשמוע. אבל הכי אני לא רוצה שהוא ישב לידי בטיסה, כשאני כבולה למושב וממש לא יכולה לקום ולעזוב את המקום, או לצאת מהדלת (בעצם, אני יכולה- אבל יש לי הרגשה שהטייס לא ממש יאהב את זה…) אז הנה מה שקרה פעם אחת בטיסה מאמסטרדם לנתב"ג. נשבעת לכם שכל הפרטים נכונים!
הערה: זה קצת ארוך. מה לעשות? בכל זאת טיסה של ארבע וחצי שעות. אבל אתם רק קוראים על זה ואני- הייתי שם ממש!!!
טיסה מאמסטרדם לת"א עם בלונדה, דיילת מברזל ונוסעת שבויה (אני) לקרוא את המשך הרשומה «
את סוף השבוע הזה בילינו בכפר. גם את סוף השבוע שלפניו ואת זה שלפניו ועוד המון סופי שבוע, ימי חול, שבתות וחגים.
סוף שבוע בכפר מזכיר לי תמיד סרט צרפתי, עם אישה יפה בשמלה צמודה וילד נבון בשיער פשתן שמגלה את העולם במשחקים עם בת השכן שממול. לפעמים יש ברקע מלחמה. לפעמים יש טרגדיה חוצה גבולות. אבל תמיד יש פסטורליה מושלמת, שדות חרדל צהובים או פרגים אדומים, יין אדום שנמזג לכוסות זכוכית צלולות, מפת משבצות באדום-לבן על שולחן עץ כפרי והמון מילים ברצף עם קונוטציה פילוסופית.
מבט אל השכונה הישנה
אוקיי….זה לא בסדר. ..אני יודעת!!! הפוסט הזה היה צריך להיות על אופנה אבל הוא דומה יותר לפוסט של החברה להגנת הטבע… ובכלל לא בטוח שמה שאני הולכת להגיד להגנתי , באמת ישכנע את שוחרי האופנה שבין קוראי הבלוג… אבל זאת האמת הכי אמיתית שיש, ואני מתנצלת מראש ובכתב בפני כל אלה שנכנסו לכאן לראות בגדים…הפעם – אין!!!
נוריות...
והסיבה היחידה שאני יכולה לנפק לצורך הבנת העניין היא די בנאלית: זה מה שעשה לי הכרמל בעונה זו של השנה!!! לקרוא את המשך הרשומה «
אם יצא לכם פעם לעיין ב"חוקי החיים של מרפי" אולי אתם זוכרים את המשפט הבא " כל דבר רע שיש לו סיכוי להתרחש- אכן יתרחש!" לא? לא זוכרים? ומה בקשר למשפט "הסיכוי שעוגה עם קצפת תיפול על הצד של הקצפת, גדול ככל שהשטיח יקר יותר" שזה בערך אותו הדבר רק מתחום הגורמה? זוכרים? אז הנה הגירסה הפרטית שלי, תוספת חינמית לחוקי מרפי: אם המחשב צריך לשבות- הוא ייעשה את זה בזמן הכי לא מתאים שאפשר להעלות על הדעת!!!
כל זה התחיל ממשהו די פשוט שנראה לי שאוכל להתמודד אתו בקלות: העכבר שלי (לא זה שבבית אלא זה שבמחשב) נדם בבוקר יום ששי האחרון.
עם העכבר הזה יותר קל להסתדר...
אני שמחה להזמין את כל ידידי 'הבלוג של אילה רז ' להיכנס ל למגזין האינטרנטי החדש של ידיעות אחרונות XNET ולראות את הבלוג שלי שם. שמו של הבלוג החדש "חליפות העתים" והוא יעסוק באופנה, תרבות ונוסטלגיה…
'הבלוג של אילה רז ' ימשיך להתקיים כאן כרגיל, ואתם מוזמנים להיכנס, לקרוא ולהגיב…
הכול התחיל בגלל הבגוניה. צבע אדום כזה צריכים לראות בעיניים בשביל להאמין… קודם כל צילמתי. איך לא? ואחר כך התחילו להתגלגל לי בראש כל מיני אסוציאציות הקשורות לצבע אדום. כי אדום הוא לא סתם איזה צבע שאפשר להתעלם ממנו. אדום הוא צבע שמוכרחים להתייחס אליו. ואם נכנסים קצת לעניין, אז רואים שהעולם מתחלק בגדול לשניים: אלה שממש אוהבים ללבוש אדום, ואלה- שלא ילבשו אדום גם אם תאיימו עליהם בסכין!
בגוניה בצבע אדום-לוהט
מה שהייתי רוצה באמת, זה לשלוח אליכם את הפוסט הזה במדיה מולטי-אקטיבית, מהסוג שיאפשר לכם כבר בפתיחה לשאוף נשימה עמוקה מריח ההדרים הנפלא שמציף אותי בכל פעם שאני פותחת בימים אלה חלון לגינה. ריח ההדרים הוא אחד הריחות הנפלאים שאני מכירה: מתוק, חושני,משכר ויחד עם זה כל כך מעודן ומרגיע.
חבל שאתם לא יכולים להריח...
הבלוג של אילה רז 