You are currently browsing the category archive for the ‘אופנה וסגנון חיים’ category.
לבן הוא הצבע המורכב מכול צבעי הספקטרום ויש לו משמעויות רבות בכל השפות. לבן ביהדות מסמל טוהר וקדושה ולכן בגדי הכוהנים הם לבנים והכלה לובשת לבן בליל כלולותיה.
לבן הוא גם צבע של משאלות. המשאלות שלי. בחרתי 10 צילומים בלבן, שכל אחד מהם מסמל עבורי משאלה. הנה עשר המשאלות הלבנות שלי לשנה הבאה:
1. שאמצא תמיד זמן לארח ולהתארח
ספלי תה/קפה על מדף בביתנו
אתם כבר יודעים שהבלוג שלי הוא לא בלוג פוליטי. אתם כבר יודעים שאני לא רואה את עצמי כאיזה נביא שמוכיח בשער. אבל ישבתי לחבר פוסט אופטימי לקראת השנה החדשה וזה מה שיצא. אותי זה מדאיג- ואתכם?
כל פעם שאיזו שנה נגמרת-
ושנה חדשה מתחילה,
עוד לפני ש"מי שהייתה" עוברת
אנחנו שולחים לה קללה.
לא מברכים על מה שהייתה
לא זוכרים לטובה את הדרך
ולא משנה מה הביאה איתה
אצלנו היא כבר חסרת ערך…
השנה שתבוא לא פשוטה בתכלית
ואת עצבי כבר מותחת,
אני רק מקווה שכל מי שמחליט-
לא ירוץ לכסות את התחת…
ובנימה אופטימית, הנה תמונה שצילמתי בטיול למקדוניה. יש בה אור בקצה המנהרה.
אור בקצה המנהרה
לא מצאתי מילים לתיאור האוויר הצלול והאור השקוף מעל לאגם הרוגע.
לא מצאתי מילים לתיאור איבחת המשוט החותכת את חלקת המים.
לא מצאתי מילים לתיאור העצים הירוקים המתערבלים בתוך הכחול העמוק.
לא מצאתי מילים לתיאור האושר הגדול שהציף אותי פתאום.
ובאותה שעה קסומה לא רציתי שום דבר אחר-
רק לספוג את האושר שלא ייגמר…
ולחצתי כמהופנטת על מתג המצלמה. וצילמתי עוד ועוד ועוד.
כי לא מצאתי מילים שיכולות לתאר את התמונות המופלאות שראיתי באגם אוכריד, מקדוניה, בסוף קיץ 2012.
באביב קסום אחד בפריס, בשנת 1999, ראיתי את אחת מתערוכות האופנה היפות בחיי. התערוכה הוצגה במוזיאון גאליירה, שנבנה כארמון בסוף המאה ה-19. בתערוכה שנקראה בשם "Mariage" (חתונה) הוצגו בגדי כלולות מהמאה ה-16 ועד ימינו, על גבי פודיומים מתעגלים מעץ גלמי, בגבהים שונים. כל הקירות נצבעו שחור וספוטים זעירים זרקו קרן אור יחידה על כל מוצג. בין שמלות הכלולות ההיסטוריות, שולבו מוניטורים שבהם הוצגו קטעי וידיאו מחתונות מפורסמות.
שמלת הכלולות הסרוגה של איב סאן-לורן משנות ה-60 מתוך קטלוג התערוכה Mariage
בסוף הערב, אחרי הנאומים, ההתפעלות מהיצירות והצילומים שצילמתי בחלל בית העיר, פגשתי את עירית יציב במדרגות והחלפנו רשמים מהתערוכה. עירית טענה כי התערוכה של בודיקה טובה יותר מהתערוכה של יוז'י ימאמוטו, ואני טענתי את ההיפך בדיוק. ואז נפל לי האסימון. שתי תערוכות אופנה של דמויות בולטות בעולם העיצוב העכשווי מוצגות עתה בעת ובעונה אחת בישראל: יוז'י ימאמוטו במוזיאון העיצוב בחולון ובודיקה בבית העיר בתל-אביב! מי היה מאמין לזה לפני עשר שנים, כאשר את כל תערוכות האופנה שהוצגו עד אז אצלנו אפשר היה לספור על אצבעות יד אחת ועוד נשארו כמה אצבעות פנויות?!
בית העיר בערב הפתיחה עם המיצג של תמר הרפז
שמתם לב שבזמן האחרון נעלם לו השלום מחיינו? לא. אני לא מתכוונת כאן לשלום במובן הפוליטי, המטפורי, או הקוסמי. ואין לי גם שום צורך בוער להזדהות בדיוק עכשיו עם הימין או עם השמאל. אני פשוט מתכוונת למילה אחת קטנה שפעם השתמשנו בה המון, כמעט בכל הזדמנות ועכשיו יוק.
פעם, לא כל כך מזמן, ברכנו אחד את השני ב"שלום" ו"מה שלומך", מסרנו דרישת שלום, ונפרדנו זה מזה לשלום ובסוף השבוע, לקראת שבת, אמרנו "שבת שלום".
פעם, קצת יותר מזמן, אמרו אבותינו זה לזה "השלום לך?" ו"מה שלום זוגתך, שתחיה?" וביאליק, משוררנו הלאומי, כתב בשירו "אל הציפור" את המשפט שכולנו שיננו בעל פה בשיעור ספרות: "שלום רב שובך ציפורה נחמדת".
פעם, ממש ממש מזמן, ברך יעקב את לבן בן נחור, חותנו הערמומי לעתיד, בפרק כ"ט בספר בראשית :" ו וַיֹּאמֶר לָהֶם הֲשָׁלוֹם לוֹ וַיֹּאמְרוּ שָׁלוֹם וְהִנֵּה רָחֵל בִּתּוֹ בָּאָה עִם הַצֹּאן. "ז
אבל יום אחד, בכלל מבלי להרגיש, נעלם לו השלום מחיינו. פתאום הוא הפך להיות פאסה. אאוט. לא לעניין. נון גראטה. ובמקומו באו מילים כמו: "מה ניש?" ו"אל תיש!" ו"היי" ו"ביי" ו"מה קורה" ו"איך?" ומיטיבי הסלנג אמרו גם "היוש" וביוש". וכל המילים האלה ביחד ולחוד באו רק כדי להחליף מילה אחת קטנה שעשתה פעם לבד את כל העבודה. המילה "שלום".
אסיים פוסט זה בדרישת שלום לכל קוראי הבלוג , וזאת תהיה תרומתי הצנועה להחזרת השלום לחיינו.
למה תערוכה נהדרת כמו תערוכת הבובות בבית הכט בחיפה, לא זכתה לקידום ויחסי ציבור כמו שזכתה להם תערוכת הפרחים שהתקיימה בחיפה בפסח האחרון? ולמה תערוכת הבובות המקסימה הזאת מתקיימת רק במשך ארבעה ימי תצוגה בלבד? למחלקת התרבות של עירית חיפה פתרונים.
בובות הלבד המקסימות של אירינה פדוטוב מלאות הומור ואופטימיות
חסיד מתבונן בתמונה על קיר המוזיאון
כמה פעמים יצא לכם לראות חסיד עם קפוטה ושטריימל מתבונן בסקרנות בתמונה שתלויה על הקיר במוזיאון ישראל?
לי, למשל, זה עוד אף פעם לא קרה. וזה לא בגלל שאני לא מגיעה למוזיאון ישראל, אלא, בגלל שהחסידים, הם שלא מגיעים לכאן סתם כך באמצע יום חול כדי להתבונן בתמונה. כי מה יש להם כבר לחפש שם, כשהדת היהודית מצווה במפורש על "לא תעשה לך פסל וכל תמונה"?
התערוכה "חסידים- לא רק שחור-לבן" המוצגת עכשיו במוזיאון ישראל, היא לדעתי, תקדים היסטורי. זוהי תערוכה העוסקת בנושא המרוחק מאוד מעולמו של שוחר המוזיאונים המצוי, ודווקא בשל כך, הוא עשוי לגלות בה עולם שלם שאיננו מוכר לו. אותו שוחר מוזיאונים, שאני כוללת את עצמי בתוכו, יטריח את עצמו למקומות מרוחקים בעולם הגדול כדי לגלות שם תרבות נכחדת, וגם יגיע למוזיאונים אתנוגרפיים בפריס-לונדון-ניו-יורק כדי למצוא בהם עוד פרטים על חברה אנושית אותנטית כלשהי על פני כדור הארץ. אבל כמה מאתנו הטריחו את עצמם להכיר את העולם החסידי האותנטי הנמצא במרחק נגיעה? לקרוא את המשך הרשומה «
מה לא הייתי נותנת תמורת ביקור בארץ-ישראל של פעם? מקום שהזמן עצר בו מלכת והזיכרונות עולים מכל פינה ומציפים את הלב. מקום שבו פוסעים בשבילי עפר, מלקטים חרובים מהרצפה, טועמים ענב מתוך אשכול בוסרי שנחבא בין ענפי הגפן ונושמים ריחות מתוקים של קיץ, של נענע ופטרוזיליה, רוזמרין ובזיליקום מעורבים בריח לחם טרי, בצל מטוגן, שום כתוש ורוטב עגבניות המבעבע על גבי פתיליה. כמה הייתי רוצה לראות שוב את אותו בית ישן עם החדרים גבוהי התקרה המסוידים לבן, עם רהיטי העץ הישנים ועם החלונות שנפתחים לנוף ארץ-ישראל של אז, שיש בו הרבה שיחי קיץ צהובים, מעט ברושים ירוקים-כהים וכמה בנינים לבנים קטנים המשתלבים בנוף בצניעות מתחשבת.
אשכול ענבים מסתתר בין ענפי הגפן
הכרתי את יהודית דיין לגמרי במקרה. היא נשלחה אלי מחברת הדרכת מחשבים כדי להעמיק את ידיעתי בתוכנות גרפיות במחשב. זה היה יום חורף גשום וקר ולכן הצעתי לחלוט לה תה מעשבי הגינה. היא הסכימה. הכנתי קנקן תה רותח, העמדתי אותו לצידה והתחלנו בתרגול מחשב. בשלב כלשהו הסתובבה יהודית, פגעה בידה בקנקן התה והוא נפל והתרסק. יהודית הרגישה לא נוח ולא חדלה להתנצל. " זה קורה", אמרתי לה, תוך כדי ניקוי הרצפה מפיסות הזכוכית השבורה והספגת הנוזל החם "תשכחי מזה, זה קנקן לגמרי פשוט". אבל למחרת הופיעה יהודית אצלי, עם קנקן תה חדש. לא עזרו לי כל הטענות שאין בכך צורך, יהודית התעקשה והקנקן נשאר אצלי. תוך כדי נוצר בינינו קשר אישי וסיפרתי ליהודית שאני עוסקת באופנה. כשהראיתי לה את ספרי "חליפות העתים" היא סיפרה לי שהייתה דוגמנית במפעל הסריגים "אלנית" בשנות השבעים.
יהודית בפרסומת של דפרון
הבלוג של אילה רז 