You are currently browsing the category archive for the ‘דברים מהלב’ category.

יש אירועים בחיים שהזמן לא מוחק. לא משנה כמה שנים עברו מאז, האירוע נשאר חד וצלול בזיכרון כאילו התרחש אתמול.

על אירוע אחד כזה אני רוצה לספר כאן. אירוע שמעבר למשמעות ההיסטורית שלו, יש לו משמעות נוספת שליוותה את חיי במשך שנים רבות. תוך כדי כתיבה עולות בי תמונות, רגשות, ריחות וטעמים ולרגע קטן אני שוב נערה בת ארבע עשרה העומדת לסיים את לימודיה בבית הספר היסודי (מה שהיה פעם כיתה ח') ושוב אני מתרגשת והלב פועם והילדה שהייתי אז תופסת את מקומי בהוויה הנוכחית ואני עכשיו-היא. ההווה הופך להיות עבר והזיכרונות הופכים להיות הממשות היחידה. הסיפור שאני רוצה לספר כתוב בהווה כאילו הוא מתרחש עכשיו, ואני חוזרת לימי התום ומרגישה שזה מקומי.

בעוד שבוע בדיוק תתקיים מסיבת הסיום של בוגרי בית הספר העממי ע׳ש ארליך בטבריה. הלימודים לא מתקיימים אצלנו מזה שבועיים ואנחנו עסוקים כל היום בחזרות לקראת ההצגה שאותה מביים מנחם גולן, בחור טברייני צעיר שלמד בימוי בחו״ל  וחזר לארץ לא מזמן.

בחצר בית הספר הקימו במה גדולה, עם תאורה חזקה, וכסאות התלמידים הוצאו מהכיתות והונחו בשורות מול הבמה.

אני הייתי נרגשת במיוחד מכיוון שידעתי שעם סיום לימודי, אעבור עם משפחתי לחיפה, שם כבר רשמו אותי לבית הספר הריאלי ויהיה עלי לעבור בחינות כניסה, אתגר שלא היה לי עדיין מושג איך להתמודד אתו.

ובינתיים קבלתי משימה חדשה, נבחרתי לשאת דברים בשם מסיימי המחזור. הרבה דפים השלכתי לפח- עד שהגעתי לנוסח שהניח את דעתי. לא חשבתי לדבר בעל פה- כי הייתי נרגשת מדי והמחשבה שאני אקריא ולא ״אנאם״ הרגיעה אותי במידת מה.

יומיים לפני האירוע- תפרה לי סבתא שמלה חגיגית מבד אדום עם פרחים, מכווצת בחוט גומי במחשוף, צמודה במותניים, עם שני כיסים עמוקים: בכיס אחד שמתי את הדף המקופל עם דברי הפרידה הכתובים בדיו כחול ובשני ממחטה לבנה, על כל צרה שלא תבוא. תליתי את השמלה החדשה על קולב עץ ואת הקולב הנחתי על משקוף הדלת.

הלכתי לישון מתוך התרגשות גדולה. אמנם, הנאום מוכן והשמלה יפה, אבל לדבר מול כל ההורים, המורים והתלמידים- הייתה עבורי משימה לא קלה ורק רציתי כבר להיות אחרי האירוע…

למחרת בבוקר, לא ראיתי את השמלה החדשה תלויה על המשקוף, אבל הנחתי שאימא תלתה אותה בארון ולא הקדשתי לנושא מחשבה נוספת. זה היה יום חופש ובשבע בערב הייתה מסיבת הסיום אמורה להתחיל. הלכנו בבוקר לים, שחינו וצחקנו ובצהריים חזרנו הביתה לנוח קצת לפני המסיבה.

בשעה שש התחלתי בהכנות למסיבה. התקלחתי, הסתרקתי ומרחתי שפתון חיוור על שפתי. ואז פתחתי את הארון, ושם אכן חיכתה לי השמלה, יפה ומגוהצת. הורדתי אותה מעל הקולב ולבשתי אותה. 47 הקילוגרמים שלי נארזו בה יפה והרגשתי נינוחה וחגיגית. עשיתי כמה סיבובי מחול מול הראי, והייתי מרוצה.

בית הספר היה במרחק הליכה מהבית ויצאתי לדרך.

בחצר בית הספר הייתה המולה גדולה, התלמידים הונחו להשאיר את הכיסאות למורים ולאורחים וכולנו התגודדנו בקבוצות, נרגשים וצוחקים.

לאט לאט, תפסו המורים והאורחים את מקומותיהם, מנחה האירוע עלה על הבמה, סיכם את הישגי בית הספר וקרא לי לעלות על הבמה לשאת דברים בשם הבוגרים.

את הולם לבי, כך הרגשתי,  אפשר היה לשמוע עד השורה האחרונה, אבל, עליתי בצעד קל לבמה, קבלתי את המיקרופון מידי המנחה והוצאתי מכיסי את הממחטה הלבנה להספיג בה את אגלי הזיעה שנטפו ממצחי. התפלאתי מאוד לראות כי במקום הממחטה הלבנה- הייתה מונחת בכף ידי ממחטה ורודה. לא היה לי זמן לתהות על שינוי הצבע של הממחטה, עד שהכנסתי יד לכיס השני ובמקום דף הנייר המקופל שהנחתי שם – פגשו אצבעותי פיסות נייר מסמורטטות. כשפרשתי אותן מולי, בידיים רועדות, חשכו עיני: הדיו הכחול נמרח עליהן בכתמים גדולים וטשטש לגמרי את המילים הכתובות. ניסיתי לקרוא את הכתוב ולא הצלחתי. כל מה שכתבתי הפך לכתמי רורשאך.

הרגשתי מבוכה גדולה וזיעה קרה נטפה לאורך גופי, ידי רעדו והרגשתי את ליבי הולם בקצב מטורף. עמדתי לבדי על הבמה הגדולה. כל הזרקורים היו מכוונים אלי, הקהל הקשיב לי  בצפייה ואני עמדתי אילמת לא ידעתי מה להגיד. מחיאות הכפיים הקצובות זרזו אותי והבהירו לי שאני מוכרחה להגיד משהו.  ואני אמרתי. האם היו אלה דברים של טעם, או משפטים חסרי פשר? עד היום, ככל שאני מתאמצת לזכור – אינני מצליחה. הכול נמחק. ואין לי אפילו קצה חוט.

רצונה הטוב של אמי לכבס ולגהץ את השמלה האדומה, כדי שהופעתי על הבמה תהיה מושלמת, עלה לי במחיר כבד: שנים רבות אחרי אותו אירוע עדיין סבלתי מפחד במה..

כבר יותר משבוע שאצלנו שקט. אין רקטות, אין טילים ואין פצמ"רים. אצל אחרים זאת מציאות מובנת מאליה-  אצלנו זאת שגרה מבורכת.

אני מתענגת על מטלות היומיום שנעשות במתינות ומתוך כוונה שלמה. אני נהנית מטעמי האוכל שנאכל לאט וללא חיפזון, אני ממלאת את ריאותי באוויר הסמיך  של סוף הקיץ ומשחררת אותו בהדרגה, תוך כדי  הרפיית  שרירי צווארי וכתפיי, שזמן כה רב היו מכווצים.

פתאום נראים לי האנשים מסביב חביבים יותר והעתיד מאיים פחות.

 בית- זה איפה שהלב נמצא

בית- זה איפה שהלב נמצא

לקרוא את המשך הרשומה «

כנראה שאנחנו כבר אחרי המלחמה. כל יום שקט שעובר, מטשטש בי באיטיות את ההרגשה שהתקבעה בתודעתי אחרי חמש או שש הפסקות אש מדומות, שהנה הנה שוב מופעלת האזעקה וצריך לרוץ למקלט.   אני מנסה להיות אופטימית, אבל בזהירות ומבלי לשגות באשליות, כדי שלא להתאכזב. אמנם עדיין כל סירנה של אמבולנס או של מכונית משטרה מזכירה לי אזעקה, וכל בום מקרי מזכיר לי יירוט של כיפת ברזל (כי למזלי, אני גרה בכפר-סבא ולא בחוטף עזה), אבל אני מתחילה להפנים את המחשבה שהמלחמה הזאת כבר הסתיימה.

וכמה מר לי לחשוב שבעצם, אנחנו לא נמצאים אחרי המלחמה האחרונה, אלא רק אחרי עוד מלחמה, בפעם המי יודע כמה, שאחריה תגיע המלחמה הבאה במועד המי יודע מתי.

שלום? תזכירו לי מה זה…

שלום

אחרי 50 ימי לחימה, 72 הרוגים, מאות פצועים, פגיעות בנפש ופגיעות בנשמה- הסתיימה המלחמה הארורה הזאת, מלחמת דמים והרס,  שמישהו אצלנו מתעקש לקרוא גם לה, בשם החביב "מבצע". כאילו  שבין "מבצע צוק איתן"  לבין "מבצע קח שניים- שלם אחד!" יש דמיון מוחלט.

ורק אל תשאלו אותי מי ניצח במלחמה הזאת, כי במלחמה אין מנצחים- יש  רק מפסידים!

כמה אופטימית נשמעת לי עכשיו ההבטחה של חיים חפר בשיר "המלחמה האחרונה" שנכתב לאחר מלחמת יום הכיפורים: "אני מבטיח לך, ילדה שלי, קטנה/ שזאת תהיה המלחמה האחרונה".

וכמה מופרכים נשמעים השירים הרומנטיים ממלחמת השחרור, כמו  "האמיני יום יבוא", שכתב רפאל קלצ'קין: "ואז אדע לקרב יש טעם/ אף כי המחיר יקר מאוד/ כדי שיום יבוא אי פעם/ נוכל לנשום פה ולחיות". כמה עצוב להיווכח כי הקרבות אצלנו נמשכים גם כשאנחנו יודעים שאין סיכוי "שיום יבוא אי פעם שבו נוכל לנשום פה ולחיות". כן, אנחנו לומדים לחיות עם הידיעה הלא קלה, שגם אחרי המלחמה הזאת,  תמתין  לה, לרגע הכי פחות מתאים, אכזרית ומדממת, המלחמה הבאה. לקרוא את המשך הרשומה «

מאז שאריק איינשטיין הלך, אני באבל. אני לא מתאבלת רק על אריק. אני מתאבלת על מותה של תקופה. אותה תקופה נפלאה שהייתה לי הזכות לגדול בה. התקופה של ארץ-ישראל היפה.

היה זה ג'ון קנדי שאמר בתחילת שנות ה-60 : "אל תשאל מה אמריקה יכולה לעשות בשבילך- שאל מה אתה יכול לעשות למען אמריקה". המשפט הזה, שעליו גדלנו, אני ובני דורי, הרבה לפני שנאמר על ידי קנדי, היה המציאות של חיינו, ולא היינו צריכים  מישהו  שיזכיר לנו את זה. בשנות השלושים-ארבעים-חמישים המוטו הזה היה תלוי מעל ראשנו ככרזה בלתי נראית בכל מקום שבו היינו: בבית. בבית הספר. בתנועה. בקיץ הלוהט בלי מזגן. בחורף הרטוב עם הבוץ והשלוליות. באביב עם הכלניות בעמק ובהר ובסתיו המלנכולי עם הלילות הארוכים העצובים …

ayala1

לקרוא את המשך הרשומה «

רשומה שכתבתי כאן לפני שנתיים, לזכרו של אחי עודד חן ז"ל,  שנפל במלחמת ששת הימים.

המשפחה שלי היא משפחה נפלאה. המשפחה שלי חמה ומחבקת. המשפחה שלי אוהבת ותומכת. יש במשפחה שלי אנשים מכל העדות והמגזרים. אנשים פשוטים ואנשים חשובים. אנשים משכילים ואנשים שבקושי סיימו בית ספר  יסודי,  אבל את חוכמת החיים שלהם לא תוכלו ללמוד בשום אוניברסיטה. המשפחה שלי גדולה. גדולה מדי. אבל היא מוסיפה לגדול. אולי בגלל זה אינני מכירה את כל בני המשפחה שלי. אם אפגוש אחד מהם ברחוב- אין סיכוי שאדע שהוא ואני שייכים לאותה משפחה. אנחנו לא דומים בכלל. לא בצבע העיניים ולא בצבע השיער. לא במבנה הפנים ולא בצורת האף. יש במשפחה שלי אנשים שמנים ויש אנשים רזים. יש אנשים נמוכים ויש אנשים גבוהים. אבל כל בני המשפחה שלי הם אנשים יפים. יפים במובן הנשגב של המילה. המשפחה שלי  לא מתכנסת אף פעם לכנס משפחתי , אבל פעם בשנה, באותו  יום, כולנו נפגשים באותו מקום. כולנו מביאים פרחים ועיני כולנו אדומות מבכי. כולנו זוכרים מישהו אבל כל  אחד מאיתנו זוכר מישהו אחר. אני זוכרת את אחי, עודד חן ז"ל שנפל  ב- 7 ביוני, 1967, במלחמת ששת הימים. הוא היה צנחן והשתתף בפריצה לעיר העתיקה. מאז אני שייכת למשפחת השכול.

שיר הרעות – מילים: חיים גורי, לחן: סאשה ארגוב

המשפחה שלי היא משפחה נפלאה. המשפחה שלי חמה ומחבקת. המשפחה שלי אוהבת ותומכת. יש במשפחה שלי אנשים מכל העדות והמגזרים. אנשים פשוטים ואנשים חשובים. אנשים משכילים ואנשים שבקושי סיימו בית ספר  יסודי,  אבל את חוכמת החיים שלהם לא תוכלו ללמוד בשום אוניברסיטה. המשפחה שלי גדולה. גדולה מדי. אבל היא מוסיפה לגדול. אולי בגלל זה אינני מכירה את כל בני המשפחה שלי. אם אפגוש אחד מהם ברחוב- אין סיכוי שאדע שהוא ואני שייכים לאותה משפחה. אנחנו לא דומים בכלל. לא בצבע העיניים ולא בצבע השיער. לא במבנה הפנים ולא בצורת האף. יש במשפחה שלי אנשים שמנים ויש אנשים רזים. יש אנשים נמוכים ויש אנשים גבוהים. אבל כל בני המשפחה שלי הם אנשים יפים. יפים במובן הנשגב של המילה. המשפחה שלי  לא מתכנסת אף פעם לכנס משפחתי , אבל פעם בשנה, באותו  יום, כולנו נפגשים באותו מקום. כולנו מביאים פרחים ועיני כולנו אדומות מבכי. כולנו זוכרים מישהו אבל כל  אחד מאיתנו זוכר מישהו אחר. אני זוכרת את אחי, עודד חן ז"ל שנפל  ב- 7 ביוני, 1967, במלחמת ששת הימים. הוא היה צנחן והשתתף בפריצה לעיר העתיקה. מאז אני שייכת למשפחת השכול.

היום, לכבוד יום העצמאות, תלינו את דגל ישראל. הדגל הכחול-לבן מצטרף אל עשרות הדגלים שכבר הונפו ברחוב שלנו, ועושה לי מין צביטה בלב,  מין תחושת גאווה, מין הרגשת שייכות ואפילו סוג של הכרת תודה.  וזאת למרות שגם אני שומעת חדשות (אמנם במינון מבוקר), גם אני קוראת עיתונים ("הארץ"!) וגם לי עושה רע לשמוע על שחיתויות מתחת לכל שולחן ממשלה ועל כל גבעה (הולילנד) רעננה. אבל לפעמים מרוב עצים לא רואים את היער. והיער שלנו גדול ועצום ואיך ייתכן שלא נשים לב שהוא קיים???

לכן, פוסט זה יחרוג הפעם מנושאי הבלוג שלי והוא יוקדש כולו, בהרבה אהבה, ליער שבו אנו חיים. היער שנקרא "מדינת ישראל". נכון שיש חיות טורפות ביער ושומר נפשו ירחק מהן,  אבל יש גם הרבה יופי, הרבה עשייה והרבה הישגים ואומר זאת ללא שמץ של ציניות או סרקאזם: בואו לא נשכח שיש לנו ארץ נהדרת!!!

כי, אין. פשוט אין עוד מדינה כמו  ישראל, שהיא המדינה ה- 100 בגדלה בעולם עם אלפית מאוכלוסיית העולם שיכולה לזקוף לזכותה את ההישגים הבאים: לקרוא את המשך הרשומה «

תמונות אישיות

לוח שנה

ינואר 2019
א ב ג ד ה ו ש
« נוב    
 12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

הזן את כתובת הדוא"ל שלך כדי להרשם לבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות בדוא"ל.

הצטרפו אל 4,899 שכבר עוקבים אחריו

הכניסו את כתובת הדוא"ל שלכם, כדי לעקוב אחרי הבלוג ולקבל עדכונים על רשומות חדשות במייל.

הצטרפו אל 4,899 שכבר עוקבים אחריו

my photos

ארכיון

%d בלוגרים אהבו את זה: