ינואר | 2019 | הבלוג של אילה רז

יש אירועים בחיים שהזמן לא מוחק. לא משנה כמה שנים עברו מאז, האירוע נשאר חד וצלול בזיכרון כאילו התרחש אתמול.

על אירוע אחד כזה אני רוצה לספר כאן. אירוע שמעבר למשמעות ההיסטורית שלו, יש לו משמעות נוספת שליוותה את חיי במשך שנים רבות. תוך כדי כתיבה עולות בי תמונות, רגשות, ריחות וטעמים ולרגע קטן אני שוב נערה בת ארבע עשרה העומדת לסיים את לימודיה בבית הספר היסודי (מה שהיה פעם כיתה ח') ושוב אני מתרגשת והלב פועם והילדה שהייתי אז תופסת את מקומי בהוויה הנוכחית ואני עכשיו-היא. ההווה הופך להיות עבר והזיכרונות הופכים להיות הממשות היחידה. הסיפור שאני רוצה לספר כתוב בהווה כאילו הוא מתרחש עכשיו, ואני חוזרת לימי התום ומרגישה שזה מקומי.

בעוד שבוע בדיוק תתקיים מסיבת הסיום של בוגרי בית הספר העממי ע׳ש ארליך בטבריה. הלימודים לא מתקיימים אצלנו מזה שבועיים ואנחנו עסוקים כל היום בחזרות לקראת ההצגה שאותה מביים מנחם גולן, בחור טברייני צעיר שלמד בימוי בחו״ל וחזר לארץ לא מזמן.

בחצר בית הספר הקימו במה גדולה, עם תאורה חזקה, וכסאות התלמידים הוצאו מהכיתות והונחו בשורות מול הבמה.

אני הייתי נרגשת במיוחד מכיוון שידעתי שעם סיום לימודי, אעבור עם משפחתי לחיפה, שם כבר רשמו אותי לבית הספר הריאלי ויהיה עלי לעבור בחינות כניסה, אתגר שלא היה לי עדיין מושג איך להתמודד אתו.

ובינתיים קבלתי משימה חדשה, נבחרתי לשאת דברים בשם מסיימי המחזור. הרבה דפים השלכתי לפח- עד שהגעתי לנוסח שהניח את דעתי. לא חשבתי לדבר בעל פה- כי הייתי נרגשת מדי והמחשבה שאני אקריא ולא ״אנאם״ הרגיעה אותי במידת מה.

יומיים לפני האירוע- תפרה לי סבתא שמלה חגיגית מבד אדום עם פרחים, מכווצת בחוט גומי במחשוף, צמודה במותניים, עם שני כיסים עמוקים: בכיס אחד שמתי את הדף המקופל עם דברי הפרידה הכתובים בדיו כחול ובשני ממחטה לבנה, על כל צרה שלא תבוא. תליתי את השמלה החדשה על קולב עץ ואת הקולב הנחתי על משקוף הדלת.

הלכתי לישון מתוך התרגשות גדולה. אמנם, הנאום מוכן והשמלה יפה, אבל לדבר מול כל ההורים, המורים והתלמידים- הייתה עבורי משימה לא קלה ורק רציתי כבר להיות אחרי האירוע…

למחרת בבוקר, לא ראיתי את השמלה החדשה תלויה על המשקוף, אבל הנחתי שאימא תלתה אותה בארון ולא הקדשתי לנושא מחשבה נוספת. זה היה יום חופש ובשבע בערב הייתה מסיבת הסיום אמורה להתחיל. הלכנו בבוקר לים, שחינו וצחקנו ובצהריים חזרנו הביתה לנוח קצת לפני המסיבה.

בשעה שש התחלתי בהכנות למסיבה. התקלחתי, הסתרקתי ומרחתי שפתון חיוור על שפתי. ואז פתחתי את הארון, ושם אכן חיכתה לי השמלה, יפה ומגוהצת. הורדתי אותה מעל הקולב ולבשתי אותה. 47 הקילוגרמים שלי נארזו בה יפה והרגשתי נינוחה וחגיגית. עשיתי כמה סיבובי מחול מול הראי, והייתי מרוצה.

בית הספר היה במרחק הליכה מהבית ויצאתי לדרך.

בחצר בית הספר הייתה המולה גדולה, התלמידים הונחו להשאיר את הכיסאות למורים ולאורחים וכולנו התגודדנו בקבוצות, נרגשים וצוחקים.

לאט לאט, תפסו המורים והאורחים את מקומותיהם, מנחה האירוע עלה על הבמה, סיכם את הישגי בית הספר וקרא לי לעלות על הבמה לשאת דברים בשם הבוגרים.

את הולם לבי, כך הרגשתי, אפשר היה לשמוע עד השורה האחרונה, אבל, עליתי בצעד קל לבמה, קבלתי את המיקרופון מידי המנחה והוצאתי מכיסי את הממחטה הלבנה להספיג בה את אגלי הזיעה שנטפו ממצחי. התפלאתי מאוד לראות כי במקום הממחטה הלבנה- הייתה מונחת בכף ידי ממחטה ורודה. לא היה לי זמן לתהות על שינוי הצבע של הממחטה, עד שהכנסתי יד לכיס השני ובמקום דף הנייר המקופל שהנחתי שם – פגשו אצבעותי פיסות נייר מסמורטטות. כשפרשתי אותן מולי, בידיים רועדות, חשכו עיני: הדיו הכחול נמרח עליהן בכתמים גדולים וטשטש לגמרי את המילים הכתובות. ניסיתי לקרוא את הכתוב ולא הצלחתי. כל מה שכתבתי הפך לכתמי רורשאך.

הרגשתי מבוכה גדולה וזיעה קרה נטפה לאורך גופי, ידי רעדו והרגשתי את ליבי הולם בקצב מטורף. עמדתי לבדי על הבמה הגדולה. כל הזרקורים היו מכוונים אלי, הקהל הקשיב לי בצפייה ואני עמדתי אילמת לא ידעתי מה להגיד. מחיאות הכפיים הקצובות זרזו אותי והבהירו לי שאני מוכרחה להגיד משהו. ואני אמרתי. האם היו אלה דברים של טעם, או משפטים חסרי פשר? עד היום, ככל שאני מתאמצת לזכור – אינני מצליחה. הכול נמחק. ואין לי אפילו קצה חוט.

רצונה הטוב של אמי לכבס ולגהץ את השמלה האדומה, כדי שהופעתי על הבמה תהיה מושלמת, עלה לי במחיר כבד: שנים רבות אחרי אותו אירוע עדיין סבלתי מפחד במה..