Monthly Archive

ראש השנה הוא זמן מתאים בשביל לחשוב על תפוח. אבל  אני חושבת כל יום על תפוח, לא מפני ש'תפוח אחד ביום מרחיק את הרופא' (למרות שגם זאת סיבה טובה) אלא מפני שמדי יום, אני מודה למזכירה הכי היעילה, למצלמה הכי קלה, לאנציקלופדיה הכי מעודכנת, למילון הכי זמין ולנווט הכי מוצלח בעולם, שבלעדיו, כנראה, הייתם צריכים לחפש אותי עכשיו בקלקיליה (שתי דקות מכפר-סבא, לא?)

נכון. אייפון הוא התפוח שאני חושבת עליו כל יום. תפוח משובח מ"apple בית היוצר של סטיב ג'ובס. אחד האנשים היצירתיים ביותר שחיו אי פעם על פני הכדור שלנו.  חשבתי שלקראת ראש השנה שווה לבדוק איך נולד הלוגו של אפל, הנחשב לאחד המוצלחים שבכל הזמנים.

הלוגו הראשון של אפל עוצב בשנת 1976 ע"י רונלד ווין והוא מתאר את איזק ניוטון יושב מתחת לעץ תפוחים ותפוח אחד מתנדנד מעל ראשו וכמעט נופל. על מסגרת הלוגו  נכתב "ניוטון…המוח שתמיד נמצא במסע לגילוי אוקיינוסים של מחשבות…לבדו".

הלוגו הראשון של אפל

לקרוא את המשך הרשומה «

הכותרת לרשומה זאת קפצה לי יום אחד לראש, אבל משפט הפתיחה שהייתי זקוקה לו, לא הגיע בעקבותיה, וכמעט ויתרתי.  למה? מפני שכמו בכל דבר שאני עושה, גם בכתיבה אני פרפקציוניסטית והמילה 'מדויק' היא אצלי ערך מחלט. מדויק בשבילי זה לא 'כמעט', לא 'בערך' ולא 'על יד'. הטקסט שלי צריך להתיישב על הדף, כמו שהזבוב מתיישב על האף. הוא בוחר את  המקום שהכי מתאים לו. גם אם תנסו  להיפטר ממנו- הוא לא זז. או שהוא עף וחוזר, לאותו מקום, או על יד… באזזז.

ברשומה הזאת אני מתייחסת לכל הילדים שנולדו בתחילת העשור הראשון של האלף ה שלישי ונמצאים עכשיו בחופשת קיץ. אותו  פרק זמן צהוב ומתמשך, שנקרא בילדותי 'החופש הגדול'. משרד החינוך אמנם שינה את השם לחופשת הקיץ, אבל הילדים של קיץ 2013  ממשיכים לדבר עליו כעל החופש הגדול,  וזה בעצם הדבר היחיד המשותף לחופש הגדול שלי, כילדה, ולחופש הגדול של נכדי, כיום.

הילדים של קיץ 2013 שונים לגמרי מהילדים שחיו בארץ הזאת במחצית השניה של המאה הקודמת,  (כן. אני יודעת שגם הארץ הזאת שונה לגמרי). 'החופש הגדול' של אז, היה באמת חופש במלוא מובן המילה. הילדים היו חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם, וגם האימהות נהנו מחופש (כן. שמעתם טוב. אתם לא מדמיינים בגלל החום). לקרוא את המשך הרשומה «

סבתא בתמונה היחידה שיש ברשותי. צולמה בחתונה של אחותי. צילום: דן רז

לסבתא שלי, שנולדה בטבריה בעשור האחרון של המאה ה-19 היה תמיד זמן בשפע. קשה לי להבין היום איך נשאר לה זמן פנוי כאשר לא עמדו לרשותה לא מכונת כביסה ולא מדיח כלים, לא מקרר חשמלי ובטח שלא מיקרוגל. היא הלכה ברגל לכל מקום, את ארוחת הצהריים שלה היא בישלה מדי יום ביומו על פתיליה, את הירקות והפירות קנתה בשוק, את העוגות אפתה בסיר-פלא שהונח על פרימוס, ואת עוגת ה'לקח' בטעם של עוד, הקציפה במזלג, כי אפילו מטרפה ידנית לא הייתה לה. לקרוא את המשך הרשומה «