You are currently browsing the monthly archive for יוני 2014.
חמסין כבד שרר ביום שבת 28 ביוני, 2014, בתל-אביב. 34 מעלות נמדדו בצל ובפריסקופ נערך שיח גלריה במסגרת התערוכה ' חיבור וחיבור ציפור' שהציגה רקפת כנען ואצרה דגנית שטרן שוקן.
האסוציאציה הייתה בלתי נמנעת. נושא ספרה של גבריאלה אביגור-רותם 'חמסין וציפורים משוגעות' התאים לאירוע, כאילו נכתב ממש בעבורו. כי בתערוכה המעניינת הזאת אכן הוצגו ציפורים משוגעות. לא שיגעון מנטלי, אלא שיגעון פיזיולוגי. כל ציפור והשיגעון שלה: ציפור המתנייעת על גלגלים. ציפור בעלת שני ראשים. ציפור בעלת שלושה ראשים. ציפור על רגל אחת. ציפור המצמיחה שיחים וקוצים במקום שממנו היא מטילה ביצים. ציפור עם זנב חתול וציפור עם מדחף של הליקופטר. וכל הציפורים המשוגעות האלה, כולל העורב הגדול והשחור, שנתלה בכניסה כשבפיו כדורים אדומים כדם והוא נראה כאילו נורה למוות באמצע סעודה דשנה, נראות כציפורים מתות, או מפוחלצות.
מבט אל התערוכה
קשה מאוד להגדיר את המושג ישראליות כשזה נוגע לעיצוב, ועוד יותר מכך כשזה מתייחס לעיצוב-אופנה. כי מהי בעצם ישראליות באופנה? מושג חמקמק, רב פנים, רב שכבות ורב פירושים. לאורך 66 שנות קיומה של מדינת ישראל הצליחה האופנה המקומית רק פעם אחת להמציא את הישראליות במיטבה, זה קרה בין 1967 לבין 1973, תקופה מכוננת בתולדות מדינת ישראל, התקופה שנמתחה בין החלום שנחלם במלחמת ששת הימים לבין ההתפכחות ממנו במלחמת יום הכיפורים.
אבל, כאן ברצוני להתחיל דווקא בהגדרה הפוכה: מה זה לא. ישראליות זה לא מגן דוד רקום/מודפס על הבגד, לא מנורה, לא מזוזה ולא חמסה. ישראליות זה גם לא בגדי רועים ולא בגדי הורה. ישראליות זה בהחלט לא שמלות ערב מסאטן ואורגנזה, ועם כל הכאב, זה גם לא זר קבורה כאביזר קישוט. לקרוא את המשך הרשומה «
הבלוג של אילה רז 