שקיעה חורפית | הבלוג של אילה רז

הגשם האחרון ירד כאן לפני שבועיים ואנחנו כבר באמצע דצמבר.פתאום אני מוצאת את עצמי מתגעגעת לגשם. הגשם תמיד מחזיר אותי אל הזכרונות של פעם. זכרונות מתוקים מהילדות וזכרונות מרירים-מתוקים מגיל הנעורים. נתון זניח בקורות חיי מגלה שבגיל ארבע- עשרה עברתי מטבריה, עיירת פיתוח מנומנמת, לחיפה, מקום אחר ועיר זרה. במקום החמימות הטבריינית שבה כולם מכירים את כולם, נחתתי על פלנטה אחרת שבה כמעט אף אחד לא הכיר אותי וגם לא טרח במיוחד להכיר.

זכרונות הגשם שלי מגיל ההתבגרות עולים מול עיני כרצף של תמונות רטובות: שנינו תחת מטריה אחת, שיערי הארוך והרטוב נספג באפודת צמר גברית בין זרועות שמחבקות אותי חזק, מטר סוחף באמצע פגישת גישוש רומנטית על ספסל בודד בגן, והתחושה הכל כך מתוקה אחרי שהגעתי הביתה ספוגת מים, הורדתי מהר גרביים, בגדים ולבנים, החלפתי לבגדים יבשים ופריכים ואני יושבת מול הפיירסייד של 'פרידמן' כשבין הידיים ספל גדול של שוקו חם וכל גמיעה צורבת את הגרון ומעלה דמעות בעינים.