You are currently browsing the tag archive for the ‘שנקר’ tag.
התערוכה "בואי כלה" המוצגת עכשיו במוזיאון בית התפוצות היא תערוכת חובה לכל מי שמתחיל היום את שנת לימודיו הראשונה במחלקה לעיצוב אופנה, לכל מי שכבר עוסק במקצוע זה וגם למי ששואף להיות מעצב אופנה בעתיד.
כדי להבין מדוע תערוכה זו היא חשובה כל כך- כדאי לקרוא את הרשומה הבאה.
הדגם של חן אריאל-נחמן ולצידו מקור ההשראה
הקשר שבין שורשים לעיצוב וליצירה בכלל- העסיק אותי מאז שהתחלתי במחקר מקיף העוסק בהתפתחות האופנה בארץ בתחילת שנות התשעים, שמצא את ביטויו בספר "חליפות העתים" שיצא לאור בהוצאת "ידיעות אחרונות" בשנת 1996. לקרוא את המשך הרשומה «
קרן בן-חורין, עוזרת לאוצרת בתערוכה 'הגברת עם החרציות' מתארת את העבודה על התערוכה מזווית הראיה שלה
לפני מספר שנים יצא משרד החינוך בקמפיין שסיסמתו "מורה טוב הוא מורה לחיים", היום אני יכולה להגיד כי יש לי הוכחה בדוקה שזוהי אמת לאמיתה.
בשנת 2004 הייתי סטודנטית שנה שלישית לעיצוב אופנה בשנקר, ונדרשתי לכתוב עבודת גמר עיונית בתחום לימודי. עבודה זו נראתה לי אז, כמעמסה מיותרת ומכשול בדרך להשלמת קולקציית הגמר. אילה רז, אחת המנחות בקורס, פנתה אלי בהצעה מפתיעה: לקחת חלק במיון, קטלוג, מחקר וכתיבה לקראת תערוכה על גוטקס, שהייתה מתוכננת להיערך במוזיאון תל-אביב לאמנות, והנושא שאותו אחקור יהיה הנושא של עבודת הגמר שלי. אני חייבת להודות כי בנקודת זמן זו, השם גוטקס היה מוכר לי אך השם לאה גוטליב לא אמר לי דבר.
לאחר שהסכמתי לקחת חלק בפרויקט זה, התחילה קבוצת המחקר שמנתה שש סטודנטיות להיפגש בדירתה היפיפיה של גב' גוטליב , בנוכחות המנחה, אילה רז. במהלך העבודה על התערוכה הכרתי מקרוב את גב' גוטליב. אישה קטנת מידות וחביבה, מסבירת פנים ונעימה. למרות גילה ויכולתה המוגבלת לתקשר בעברית, אי אפשר היה שלא להתרשם מהתלהבותה מיופי בכלל ומעיצוב בגדי ים בפרט. פעמיים בשבוע נפגשה קבוצת המחקר שלנו וביחד התחלנו לתעד, לצלם, למיין ולקטלג מאות פריטים, שנשלחו בארגזי קרטון גדולים מ'גוטקס'.
באופן אישי, חוויתי חוויה דתית כמעט, של גילוי והתפעלות, שנבעה מהיכרותי עם יצירותיה של אחת המעצבות הגדולות ביותר בישראל. כל אחד מהפריטים שהוצא מהארגזים ונתלה על קולב היה עבודת אמנות קטנה, מלאכת מחשבת מדוקדקת שנעשתה במסירות ובאהבה.
גב' גוטליב מקבלת את פרס המעצבת המצטיינת באיגדו 1982 (תמונה למטה מימין)
סוף סוף זה קרה. התערוכה 'הגברת עם החרציות' נפתחה למבקרים. אתמול בערב התקיימה פתיחה למוזמנים בלבד והיום התערוכה פתוחה לכל הציבור. הביקורות החיוביות שאני מקבלת על התערוכה שאצרתי מחממים לי את הלב ואני רוצה להודות כאן לכל המברכים והמחמיאים בעיתונות, בפייסבוק, בטלפונים, בסמסים ובמיילים. אני מרגישה שסגרתי מעגל וזאת הרגשה מאוד מתגמלת. אני עדיין עייפה ועדיין מתרגשת, אבל כבר יכולה לעשות וי ולהמשיך קדימה.
דגמים מקולקציית צ'ארדש
אתחיל בעובדה טריוויאלית. ירון היה סטודנט שלי בשנקר. זה לא ממש מפתיע בהתחשב בעובדה שביליתי 26 שנה מחיי בהנחיית סטודנטים במגמה לעיצוב אופנה, וכמו שאני אומרת לפעמים על מעצב זה או אחר 'כן, גם אותו לימדתי. כולם היו בני'.
הפוסט על ירון מתגלגל לו על שולחני כבר כמה חודשים ובכל פעם שאני אוטוטו יושבת לכתוב, קורה משהו שהופך את הכתיבה ללא רלבנטית. כך היה גם למחרת 'שבוע האופנה הישראלי' (פארסה ששווה פוסט בפני עצמה) פתאום פרץ מבצע 'עמוד ענן' והפך את הפוסט החדשותי על תצוגת האופנה של ירון מינקובסקי לשלג דאשתקד.
צילום מתצוגת האופנה בתחנה, תל=אביב
אז זהו. אקטואליה או לא. אני כותבת עכשיו ומיד לפני שיתחיל 'עמוד ענן' 2, או 'לבנון' 3 , או גוד נווז וואט, כי זאת היא המציאות של חיינו.
שמלת שיפון קטנה עם מוטיבים של קלפים
רציתי לכתוב פוסט מסכם על שבוע האופנה 2012 שהתקיים בשבוע שעבר.
רציתי לספר על פתיחת התערוכה "שורשים משותפים" שהתקיימה שלשום במוזיאון העיצוב בחולון.
רציתי. אז מה? במדינה תזזיתית כמו ישראל שלשום נחשב להיסטוריה והשבוע שעבר הוא כמעט פריהיסטוריה. בימים שטילים יורדים בדרום הארץ כמו גשם וטיפות ממנו מגיעות עד תל-אביב וירושלים, את מי בכלל מעניין לקרוא על עיצוב או אופנה?
הטילים שנורו לתל-אביב אתמול ובדיחות הטילים שרצות בכל הרשת הזכירו לי משהו שמאוד רציתי לשכוח. מלחמת המפרץ הראשונה . כתבתי על זה פוסט. זה נראה לי עכשיו יותר רלבנטי מתמיד.
במרחק מאה מטר ושלושים שנות חיים מהדירה הראשונה שלנו בתל-אביב, עמדה הדירה השנייה שלנו, ברחוב מרים החשמונאית, קומה ב'. היא כללה שני חדרים והול, מטבחון בגודל 4 מ"ר וחלונות לכוון הנוף המשגע של פארק הירקון. זאת הייתה דירה זמנית לחודשיים-שלושה עד גמר השיפוץ בדירתנו ברמת-השרון.
השכונה כמעט שלא השתנתה מאז שגרנו בה כזוג צעיר בתחילת שנות הששים. אותם הבתים העייפים עם הטיח המתקלף ואותן הכניסות המוזנחות. אפילו המרפסות הסגורות בחזית הבניינים עדיין חיכו לשיפוץ. חנות הירקות שזכרתי, נשארה באותו מקום אבל החליפה בעלים, הירקון המשיך להזרים שפכים אל הים, זנבות החתולים הזדקרו מפחי האשפה והרמזורים ברחוב יהודה המכבי המשיכו להחליף צבעים באותו הקצב.
הדירה שבה גרנו נמצאת בקומה שניה מימין
במרחק מאה מטר ושלושים שנות חיים מהדירה הראשונה שלנו בתל-אביב, עמדה הדירה השנייה שלנו, ברחוב מרים החשמונאית, קומה ב'. היא כללה שני חדרים והול, מטבחון בגודל 4 מ"ר וחלונות לכוון הנוף המשגע של פארק הירקון. זאת הייתה דירה זמנית לחודשיים-שלושה עד גמר השיפוץ בדירתנו ברמת-השרון.
השכונה כמעט שלא השתנתה מאז שגרנו בה כזוג צעיר בתחילת שנות הששים. אותם הבתים העייפים עם הטיח המתקלף ואותן הכניסות המוזנחות. אפילו המרפסות הסגורות בחזית הבניינים עדיין חיכו לשיפוץ. חנות הירקות שזכרתי, נשארה באותו מקום אבל החליפה בעלים, הירקון המשיך להזרים שפכים אל הים, זנבות החתולים הזדקרו מפחי האשפה והרמזורים ברחוב יהודה המכבי המשיכו להחליף צבעים באותו הקצב.
הדירה שבה גרנו נמצאת בקומה שניה מימין
דמיינו יום קיץ על גבול האביב. דמיינו נמל ים תיכוני עם סירות צבעוניות והרבה תרנים. דמיינו דייגים מסוקסים מתקנים רשתות על החוף. דמיינו יפיפיות בשמלות קיציות ורגליים שזופות צוחקות ומכוונות מצלמות סלולריות אל הים.
ועכשיו תנו לבריזה מן הים ללטף לכם את הפנים ולבדר את השיער, והריחו את ריח הדגים והים המתערבב בריח האספרסו המרוכז. מה קבלתם? נמל יפו, 15 ביוני, 2012.
רשתות דייגים מחכות לתיקון לקרוא את המשך הרשומה «
אם תפגשו את עירית ברחוב, קרוב לוודאי שתסובבו את הראש אחריה כדי להביט בה שוב ולא בגלל מה שאתם חושבים. היא לא איזו 'שאפה' סקסית, היא לא לובשת בגדים חושפניים, היא עברה מזמן את גיל הנעורים והיא לא מיתמרת לגובה מטר ושמונים. אבל עירית מושכת תשומת לב מידית בכל סביבה שבה היא נמצאת. כי היא לא לובשת סתם בגדים. היא לובשת אמנות. כפרפראזה על תלמידי חכמים שתורתם אמנותם, ניתן לומר על עירית שבגדיה הם אמנותה. לא הבנתם? הנה תמונה אחת לדוגמא.
הבגדים של עירית על רקע קיר עם ציורי גרפיטי בתל-אביב
באיחור בלתי נסבל ולא מוצדק בהחלט, הצטרפתי סוף סוף לעידן האייפון. כבר חמישה ימים שאני מסתובבת סהרורית וכל תשומת לבי מרוכזת במלבן לבן בגודל 11:6 ס״מ (מדויק. מדדתי.) שאיתו אני מפתחת יחסי תלות מדאיגים. המכשיר כל כך חכם שנדמה לי שהוא לא רק מכיר אותי אלא גם קורא את מחשבותי. פייסבוק ווורפרס הם רק חלק זעום מכל השפע שהקטן הזה יודע לעשות, שלא לדבר על הקלות הבלתי נסבלת של חיפוש מספר טלפון, כתובת, מסעדה ומה לא. כחלק מתהליך למידת המכשיר החלטתי שלא אוסיף פוסט חדש לבלוג שלי, עד שאוכל לעשות זאת מהאייפון ועכשיו הנה לפניכם התוצאה. אז הפעם אין כאן פוסט מושקע אלא תרגיל למתחילים, אבל זה כל הכיף בלהיות בלוגר. לא צריך לשאול מאף אחד רשות.
תוך כדי שאני כותבת את הפוסט הזה אני מקבלת הודעה שדבר דואר רשום ששלחתי הגיע ליעדו ועוד הודעה שמישהו הגיב לסטטוס שלי בפייסבוק ומה לעשות שמזה אני עוד כל כך מתלהבת? אז אני מתנצלת מראש ובכתב בפני כל אלה שהאייפון הוא פיס אוף קייק בשבילם, אותי הוא עדיין מרגש!!!
העיתון של אתמול נחשב בדרך כלל למשהו חסר ערך, שעבר זמנו. מה שהיה אתמול כבר לא רלבנטי להיום ובטח שלא יהיה רלבנטי למחר. נכון? אז זהו שלא. יש מקום אחד בעולם, שבו אפשר לקרוא עיתון משנת תרפפ"ו ולגלות שהוא אקטואלי להפליא לשנת 2012. רוצים לנחש איפה? אני מניחה שאין צורך. יחסי יהודים-ערבים, יחסי דתיים-חילוניים, יוקר הלחם/ הקוטג'/ הדלק…נושאים שתקועים בעיתונים שלנו כמו מסמר בלי ראש. האנשים בכותרות, אלה שפעם לא היה להם תחליף- כבר התחלפו מזמן, אבל הסוגיות שדנו בהן אז- נשארו ללא שינוי.
ועל זה אפשר בהחלט לכתוב פוסט. אבל לא את הפוסט הזה. כאן אני רוצה להראות לכם איך העיתון של אתמול יכול להיות השמלה של מחר. האירוע: החומר שממנו עשויות המילים. המקום: קניון G בבניני You. הנושא: פרויקט משותף של מוסף גלריה ועיתון הארץ עם הפקולטה לעיצוב בשנקר. התוצאה: משובבת לב.
הנה התמונות שצילמתי בתערוכה. כל מילה מיותרת.
המילים שעבר זמנן- חוזרות בגדול
הבלוג של אילה רז 