You are currently browsing the tag archive for the ‘שנות ה- 60’ tag.
תל-אביב. 1963. גדעון אוברזון בן ה-19 הוא הכוכב התורן בשמי האופנה הישראלית והוא מקבל בעיתונות האופנה גם צ'פחות מעודדות וגם סטירות לחי מכאיבות . הוא חזר לא מכבר מפריס, עם דיפלומה של ה"אקול סינדיקאל", המוסד הנחשב שבו למד גם איב סאן לורן.
אוברזון בן ה-19 מודד שמלה על זיוה שמרת, סגנית מיס תבל. העולם הזה, 3.4.63
באותו מקום באותה שנה, אני מתחילה את צעדי הראשונים באופנה, אחרי שסיימתי קורס ל"ציור אופנה" ב"מכונים הישראלים לטכנולוגיה", שם נפגשנו אני ועוד עשרים תלמידים, פעם בשבוע, בחדר מחניק ברחוב בן-יהודה עם המורה מירי שפיר ולמדנו לצייר אופנה על פי כללים נוקשים ומידות מדויקות: לקרוא את המשך הרשומה «
שנות הששים. אני בת עשרים וקצת, טסה עם דני בפעם הראשונה בחיי לחו"ל בטיול סטודנטים של איסת"א ונוחתת בפריס. ארוחה אחת מסודרת ביום, במסעדה שאליה מטפסים מאה מדרגות ועומדים בתור כמעט שעה, אבל האוכל שמקבלים טעים ומשביע.
הלם הפער בין ישראל הצנועה של סוף שנות הצנע לבין פריס ההדורה, מכה בנו ומעורר תהייה. נוף שונה. תרבות אחרת. נשים קטנות עם מטפחות משי לצווארן מתרוצצות על עקבי סטילטו דקים ולוגמות vin rouge עם החבר/ בעל/ מאהב בבית קפה פינתי, ומלצרים בסינרים לבנים וארוכים רושמים הזמנה עם עפרון שנשלף מאחורי האוזן ונותנים עודף מתוך ארנק שחור מהוה שמשתלשל מן המותניים.
בוטיק במארה עם קולקציה באפור, אפריל 2012
בימים אלה מלאו חמש שנים למותה של חברתי, ריקי בן-ארי ז"ל. ריקי הייתה אמנית משכמה ומעלה. האיורים שלה עשו לדור שלם, בשנות הששים, קורס למידה מרחוק. פשוט אי אפשר היה להתעלם מהאיורים המקסימים שלה: דמויות דקיקות מעוטרות עיגולים קטנים על הלחיים, עיניים מאופרות בשחור, לפעמים נטולי גבות, שיער מסוגנן במגוון תסרוקות וקו זורם.
אם הייתי צריכה לבחור את התקופה שבה אני מוכנה להישאר לתמיד, לא היו לי בכלל לבטים. לא הייתי צריכה לחשוב אפילו דקה. גם אם היו מעירים אותי באמצע הלילה הייתי עונה ללא היסוס: שנות ה- 60 של המאה העשרים הן השנים שבהן הייתי בוחרת לחיות את חיי מחדש.
דור הבייבי בום. העולם שייך לצעירים. אני ואתה נשנה את העולם. האדם הראשון מגיע לירח. אופוריה של שלום ואהבה. ילדי הפרחים. מיני מינימאלי.
המיני והפרחים התאימו לי כמו כפפה ליד. הסמים לא כל כך. אבל הכי התאימה לי אווירת האופטימיות והתחושה שאפשר לשנות את העולם. כן. אני אופטימית. עובדה שלא ניתנת לשינוי. ואני גם תמיד לטובת שינויים. בבגדים. בשיער. בעיסוקים. במקום המגורים. רק לא בבן הזוג. גם זאת עובדה. לקרוא את המשך הרשומה «
לא להאמין! אני??? קרבן אופנה? נו, באמת… תנו לי אוויר!!!
אבל עם יד על הלב וצילום מכוון לרקה, אני נאלצת להודות: כן, זה נכון… באמת הייתי קרבן אופנה! נו טוב, הנה אמרתי את זה ונשארתי בחיים. אבל לפני שתחרצו את דיני , אתם מוכרחים להבין שיש לי נסיבות מקילות, כמו למשל:
א. בתקופת ה'קרבנות' שלי עדיין לא המציאו את המושג המעצבן הזה 'קרבן אופנה' ,שיש בו יותר משמץ של התנשאות וזלזול, וזה עובד לזכותי, לא? לקרוא את המשך הרשומה «
קיץ כבר אמרנו. חם אמרנו גם. הבשורה הטובה היא שעכשיו פחות חם ממה שיהיה באוגוסט. הבשורה הגרועה שמחכים לנו לפחות עוד חודשיים ארוכים ולוהטים שבהם נמצא את עצמנו מצטופפים במרחבים ממוזגים לבושים פחות, מזיעים יותר, יונקים מבקבוקי מים תכלכלים ונאנחים…חם…חם מאוד!!!
אז למה שלא נלך לים? נניח בגד ים בתוך תיק גדול, נוסיף כמה אביזרים הכרחיים וקדימה אל החוף… בגד הים, פריט לבוש שנראה לנו כל כך מובן מאליו, הוא בעצם המצאה חדשה יחסית בתולדות הלבוש. לא תמיד הוא היה קיים ולא תמיד נשים הורשו לחשוף את גופן בפומבי. במאה ה- 19 למשל, נשים שחשפו חלקים מגופן ( אפילו את הזרועות או הקרסוליים) נחשבו נחותות. אישה מבית טוב לעולם לא הייתה מעזה לעשות זאת…
בגד הים שלנו חוגג בימים אלה יום הולדת 100!!! לא להאמין איך הוא השתנה עם הזמן. השנים עושים לו רק טוב והוא מצטמצם משנה לשנה. פעם נדרשו 3 מטר בד בשביל בגד ים אחד והיום אפשר לייצר מזה עשרה בגדי ים לפחות…
אז, הנה לפניכם ההיסטוריה המקוצרת של בגד הים בסרטון של 2 דקות., כל התורה על רגל אחת.
מה כבר אפשר להגיד על מסרגות? הפטנט שימיו כימי האנושות. כבר במצריים העתיקה נמצאו דוגמאות של סריגים שלבשו נשים וגברים. כל כך פשוט ובכל זאת כל כך מתוחכם.
הוא והיא בבגדים סרוגים במצרים של תות אנך-אמון
אפשר לסרוג רק צעיף, עבה או דק, אפשר לסרוג שמלה או אפודה, אפשר לסרוג אפילו תכשיט או יצירת אמנות- אבל אז צריך בנוסף לשתי מסרגות גם ראש יצירתי וכשרון לעקוף את המובן מאליו… אז לפני שאני אספר לכם איך השגתי בן זוג בעזרת שתי מסרגות וכמה כדורי צמר לקרוא את המשך הרשומה «
הבלוג של אילה רז 