You are currently browsing the tag archive for the ‘שנות החמישים’ tag.
הכותרת לרשומה זאת קפצה לי יום אחד לראש, אבל משפט הפתיחה שהייתי זקוקה לו, לא הגיע בעקבותיה, וכמעט ויתרתי. למה? מפני שכמו בכל דבר שאני עושה, גם בכתיבה אני פרפקציוניסטית והמילה 'מדויק' היא אצלי ערך מחלט. מדויק בשבילי זה לא 'כמעט', לא 'בערך' ולא 'על יד'. הטקסט שלי צריך להתיישב על הדף, כמו שהזבוב מתיישב על האף. הוא בוחר את המקום שהכי מתאים לו. גם אם תנסו להיפטר ממנו- הוא לא זז. או שהוא עף וחוזר, לאותו מקום, או על יד… באזזז.
ברשומה הזאת אני מתייחסת לכל הילדים שנולדו בתחילת העשור הראשון של האלף ה שלישי ונמצאים עכשיו בחופשת קיץ. אותו פרק זמן צהוב ומתמשך, שנקרא בילדותי 'החופש הגדול'. משרד החינוך אמנם שינה את השם לחופשת הקיץ, אבל הילדים של קיץ 2013 ממשיכים לדבר עליו כעל החופש הגדול, וזה בעצם הדבר היחיד המשותף לחופש הגדול שלי, כילדה, ולחופש הגדול של נכדי, כיום.
הילדים של קיץ 2013 שונים לגמרי מהילדים שחיו בארץ הזאת במחצית השניה של המאה הקודמת, (כן. אני יודעת שגם הארץ הזאת שונה לגמרי). 'החופש הגדול' של אז, היה באמת חופש במלוא מובן המילה. הילדים היו חופשיים לעשות ככל העולה על רוחם, וגם האימהות נהנו מחופש (כן. שמעתם טוב. אתם לא מדמיינים בגלל החום). לקרוא את המשך הרשומה «
הרשומה הזאת נוגעת באריגה ביותר ממובן אחד. הטריגר לכתיבתה היה נולה*. מיזם של שתי נשים שאורגות בטכניקות מסורתיות ובשיתוף פעולה חובק תרבויות, בגדים עכשוויים בסגנון ייחודי.
אבל, תוך כדי העלאת חומרים על אריגה, עלו בי גם זיכרונות אריגה פרטיים מהתקופה שבה הייתי תלמידת שישית (כתה י') בבית הספר הריאלי, בבית בירם, והשתתפתי בשיעורי 'מלאכה בנות'. בשיעורים אלה ערכתי היכרות ראשונה עם נול יד, הבנתי שבלי חופש אין יצירה, וגיליתי שאני אוהבת יותר 'מלאכה בנים'.
אז גם הבנתי בפעם הראשונה בחיי את החיבור שבין יצירה לתשוקה.
אני זוכרת את עצמי סוחבת פעמיים בשבוע, במשך שלושה חודשים ארוכים, בגשם ובקור, נול עץ ידני לאריגה עבור השיעור 'מלאכה בנות'. שעור מייגע, חסר השראה ונטול חדוות יצירה. במשך זמן זה הצלחתי בקושי לסיים אריגת חגורה פשוטה, מחוטי כותנה צבעוניים בצבעי כחול-תכלת-לבן, שאותה תיעבתי ממש.
אני זוכרת כמה קנאתי אז בבנים, ששיעורי המלאכה שלהם היו כל כך מאתגרים ויצירתיים. הסדנה של הבנים הייתה ממוקמת בצריף הגדול שעמד בפינה הדרום-מערבית של מתחם בית בירם, שם הם הלחימו, ריקעו, גילפו ועיצבו מוצרי מתכת מגוונים והציגו בגאווה בפני הבנות גופי תאורה, צלחות נחושת מרוקעות, תכשיטים, מגשים וקופסאות שונות ומשונות.
אדון פפרמן, המורה ל'מלאכה בנים', היה רחב אופקים ויצירתי ושיטות ההוראה שלו, היו ההיפך הגמור ממה שהיה אז מקובל בשעורי 'מלאכה בנות'. הבנים למדו את המיומנות הנדרשת תוך כדי יצירה חופשית, שכללה דפדוף במגזינים לעיצוב בשחור-לבן ושרבוט סקיצות על דף תלוש ממחברת שורה אחת או משבצות. בנוסף למגזינים שנתנו השראה וכוון, סייע אדון פפרמן לכל אחד לבחור את המוצר המתאים ליכולתו הטכנית. מאחר, שאני מעולם לא התחברתי ל'מלאכה בנות', לא היה זה מפתיע כלל למצוא אותי בכל שיעור חופשי, ולפעמים גם בשעורים משעממים, בסדנה של 'מלאכה בנים'. שם הלחמתי, ריקעתי, שייפתי וחרטתי בהתלהבות, עד שהצלחתי ליצור במו ידי, חגורה מחוליות מתכת, שאותה עיצבתי במיטב כישורי היצירתיים. את החגורה הזאת אהבתי מאוד והיא הוסיפה מעט ברק לתלבושת האחידה של בית הספר הריאלי.
החגורה שעיצבתי וייצרתי במו ידי בסדנת 'מלאכה בנים'
הבלוג של אילה רז 