קרנבל המסכות בונציה | הבלוג של אילה רז

…ההרגשה הזאת כשבחוץ גשמים ורעמים ובפנים חמים ונעים מחזירה אותי תמיד לילדות. אני ממש לא יכולה להסביר למה, אבל בארץ שבה נולדתי, שבה יש לפחות שמונה חודשי קיץ בשנה ובקושי ארבעה חודשי חורף, מה שאני זוכרת בגעגוע מתוק ובנוסטלגיה חמימה זה דווקא את הגשם המתופף על החלונות ואת מגפי הגומי האדומים שקנו לי כשהייתי ממש קטנה ולא הסכמתי לחלוץ אותם אפילו כשהלכתי לישון…

אולי זה בגלל שהקיץ של ילדותי היה אינסופי, בעוד שרגעי החורף היו נדירים ויקרים, ואולי בגלל שחורף מטבעו מעורר סוג של געגוע לחום של בית שזורק אותך אל הילדות, אל המתיקות התמימה ואל התחושה הכול כך ברורה שאמא-אבא יהיו שם תמיד בשבילך, השמש תזרח כל בוקר, ואתה תמשיך לגלות, מגובה עיניים של ילד, את פלאי העולם יום אחר יום אחר יום…

בילדותי, מעטים היו הספרים שנכתבו בעברית לילדים ולכן רוב הספרים שקראתי היו ספרים מתורגמים של סופרים כמו אריך קסטנר שאת ספרו 'פצפונת ואנטון' קבלתי בכיתה ג' כפרס על הצטיינות בלימודים. קראתי אותו כל כך הרבה פעמים עד שיכולתי לדקלם אותו בעל פה ובכל זאת לא הצלחתי להבין הרבה דימויים שמופיעים בו כמו: פרחי כפור, שלכת בצבעי להבה או פריחה אביבית, שאותם גיליתי רק עשרים שנה מאוחר יותר בנסיעת הלימודים שלנו להולנד. לקרוא את המשך הרשומה «