You are currently browsing the tag archive for the ‘קיץ’ tag.
מנסה לכתוב. מנסה להתרכז. מקלידה. מוחקת. מקלידה. מוחקת. בוהה במחשב. מביטה בשעון. הולכת להכין קפה. פותחת ספר. סוגרת. נכנסת לפייסבוק. עושה לייק. מחייגת לחברה. מתחרטת. מעיפה אבנים על angry birds. מפספסת. נכנסת לחשבון הבנק. יוצאת. שותה מים. נוגסת שוקולד. מביטה מהחלון: הגינה מעולפת. שותה עוד מים. חם. מורידה את הטמפרטורה במזגן. קר. סוגרת את המזגן. חם. פותחת את המזגן. אוף… איזה חום!
קיץ ישראלי 2012. אומרים לנו שלא היה קיץ כזה כבר חמישים שנה. אני חוזרת אחורנית בזמן לימי הקיץ בילדותי בטבריה. 40 מעלות בצל. בלי מזגן. בלי מאוורר. רוח מזרחית מצמיתה בצהריים. אני בת עשר. אימא נותנת לי סל רשת ורשימת קניות למכולת: לחם, לבניה, מרגרינה, ביצים וקמח. הלבניה בצנצנת זכוכית עבה וירקרקה וצריך לזכור להחזיר את הריקה. לחם בשני סוגים: שחור עגול או לבן ארוך. המרגרינה ארוזה בעטיפת נייר משומן. הביצים מונחות בסל נצרים בתוך אניצי קש. החנווני מוציא את הקמח בכף מתכת קעורה מתוך שק גדול ומכניס לשקית נייר חומה שאת קצותיה הוא מקפל פעמיים. אחר כך הוא לוקח ביצים ומסדר אותן אחת אחת בשקית נייר נוספת. עכשיו הכול מונח בתוך הסל ואני צריכה להגיע הביתה עם כל הביצים שלמות. משימה לא פשוטה לילדה שברכיה שרוטות תמיד ותחבושת גדולה מלפפת אותן מדי פעם.
אני בגן הילדים
רציתי להיפרד מהקיץ ולא ידעתי איך. אז במקום מילים, הנה כמה תמונות של קיץ , שצילמתי על גדות הירקון ורציתי לשמור אותן כאן, בבלוג שלי , יחד עם עוד כמה זיכרונות נעימים מהקיץ האחרון…
אולי עוד קיץ
אנחנו ניפגש
כולנו נתרגש –
זה נפלא.
אולי עוד קיץ
נמחה את הדמעה
ואם תגיע השעה
ונבקש –
אולי עוד קיץ ניפגש. (מילים: שמרית אור)
…ההרגשה הזאת כשבחוץ גשמים ורעמים ובפנים חמים ונעים מחזירה אותי תמיד לילדות. אני ממש לא יכולה להסביר למה, אבל בארץ שבה נולדתי, שבה יש לפחות שמונה חודשי קיץ בשנה ובקושי ארבעה חודשי חורף, מה שאני זוכרת בגעגוע מתוק ובנוסטלגיה חמימה זה דווקא את הגשם המתופף על החלונות ואת מגפי הגומי האדומים שקנו לי כשהייתי ממש קטנה ולא הסכמתי לחלוץ אותם אפילו כשהלכתי לישון…
אולי זה בגלל שהקיץ של ילדותי היה אינסופי, בעוד שרגעי החורף היו נדירים ויקרים, ואולי בגלל שחורף מטבעו מעורר סוג של געגוע לחום של בית שזורק אותך אל הילדות, אל המתיקות התמימה ואל התחושה הכול כך ברורה שאמא-אבא יהיו שם תמיד בשבילך, השמש תזרח כל בוקר, ואתה תמשיך לגלות, מגובה עיניים של ילד, את פלאי העולם יום אחר יום אחר יום…
בילדותי, מעטים היו הספרים שנכתבו בעברית לילדים ולכן רוב הספרים שקראתי היו ספרים מתורגמים של סופרים כמו אריך קסטנר שאת ספרו 'פצפונת ואנטון' קבלתי בכיתה ג' כפרס על הצטיינות בלימודים. קראתי אותו כל כך הרבה פעמים עד שיכולתי לדקלם אותו בעל פה ובכל זאת לא הצלחתי להבין הרבה דימויים שמופיעים בו כמו: פרחי כפור, שלכת בצבעי להבה או פריחה אביבית, שאותם גיליתי רק עשרים שנה מאוחר יותר בנסיעת הלימודים שלנו להולנד. לקרוא את המשך הרשומה «
הבלוג של אילה רז 