You are currently browsing the tag archive for the ‘פריס’ tag.
בשנת 1964 הגעתי לפריס, לראשונה בחיי, בטיול סטודנטים מאורגן של איסת"א. חזיתות הבתים בעיר היו מכוסות עדיין פיח אפור. קרונות המטרו הישן שקשקו וחרקו. היונים האפורות ליקטו פירורי לחם בכיכרות העיר, והפריסאים שאך זה התאוששו מטראומת המלחמה באלג'יר- העריצו את הגנרל דה-גול. בתי הכולבו המהודרים גאלרי לפאייט ואו פרינטאן (Galleries Lafayettes, Au Printemps) אפפו אותי בכניסתי בענני בושם, ובפתחן של המסעדות הקטנות הוצב לוח עץ שחור שעליו נרשמה בגיר לבן 'ארוחת היום' (Plat du jour).
לוח עץ בכניסה למסעדה, 2012. כמו פעם
צילום: אילה רז, 2012
מי שלא ידע לדבר צרפתית בשנות הששים, התהלך בפריס כאילם. הגברים הצרפתים השרמנטיים עם השפם הקטן והמטופח, והנשים הקוקטיות עם המטפחת הקשורה לצוואר ברישול מסוגנן, לא עשו שום מאמץ לדבר אנגלית עם זרים, והשתדלו לתת לך את ההרגשה שאם אינך יודע צרפתית- אינך בן תרבות! לכן הוצאתי מנבכי הזיכרון את הצרפתית החלודה שלי ולמרבה הפלא, כעבור יומיים כבר הצלחתי לתקשר בצרפתית.
שבוע שלם התהלכתי מוקסמת ומהופנטת בשדרות הרחבות והמטופחות ובסמטאות הישנות והצרות. בלעתי בעיני את חלונות הראווה המרהיבים, טיפסתי על כל מונומנט היסטורי, אכלתי ארוחות פשוטות וטעימות ושתיתי יין אדום (vin rouge).
מראה פריס מקומה עליונה במוזיאון פומפידו
צילום: יעקב רוט
פריס של שנת 1964 הייתה בדיוק אותה פריס שאותה זכרו לטוב אינגריד ברגמן והמפרי בוגרט בסרט 'קזבלנקה' (1942) זאת הייתה אותה פריס שעליה שרה נעמי שמר בגעגוע נוסטלגי את השיר 'העיר באפור'. אז מה הפלא שגם אני נכבשתי בקסמיה? (ראו את הפוסט 'Paris, Mon Amour' ). לקרוא את המשך הרשומה «
אני לא בן אדם מאמין. אני לא הולכת לבית כנסת. לא שומרת שבת ואפילו לא צמה ביום כיפור. אבל לפעמים אני עדה למשהו שגורם לי לחשוב מחדש על דרך ההתנהלות של העולם ועל אפשרות קיומם של מלאכים, עם או בלי כנפיים, שמגיעים משום מקום כדי לעזור לנו בדיוק ברגע שבו איבדנו תקווה.
הנה המקרה שקרה לנו לפני עשרה ימים, בתחנת הרכבת "גאר דה לסט" (gare de l'est ) בפריס. אני נשבעת שכל מילה אמת. אין אף בדל של הגזמה. כך התרחש האירוע דקה אחר דקה.
צירוף המקרים המוזר, שנע במהירות בין ייאוש לבין תקווה ולהיפך, ובמיוחד הסוף הבלתי צפוי, שסיכוייו להתרחש היו כה קלושים, הביאו אותי לחשוב מחדש על המקריות השולטת בחיינו, שאין לנו שום שליטה עליה. ממש כמו במשחק 'סולמות ונחשים' שבו פעם אתה נופל למטה ופעם אתה קופץ למעלה. לא אתה מחליט מה יהיה המהלך הבא שלך. הקובייה היא הקובעת את גורלך. איינשטיין אמנם טען באזני ידידו נילס בוהר ש"אלוהים לא משחק בקוביה", אבל ידידו ענה לו בבטחון "שלא יגיד לאלוהים מה לעשות". את השאלה על קיומו של אלוהים אני משאירה פתוחה, ועוברת לעובדות הטריוויאליות: לקרוא את המשך הרשומה «
שנות הששים. אני בת עשרים וקצת, טסה עם דני בפעם הראשונה בחיי לחו"ל בטיול סטודנטים של איסת"א ונוחתת בפריס. ארוחה אחת מסודרת ביום, במסעדה שאליה מטפסים מאה מדרגות ועומדים בתור כמעט שעה, אבל האוכל שמקבלים טעים ומשביע.
הלם הפער בין ישראל הצנועה של סוף שנות הצנע לבין פריס ההדורה, מכה בנו ומעורר תהייה. נוף שונה. תרבות אחרת. נשים קטנות עם מטפחות משי לצווארן מתרוצצות על עקבי סטילטו דקים ולוגמות vin rouge עם החבר/ בעל/ מאהב בבית קפה פינתי, ומלצרים בסינרים לבנים וארוכים רושמים הזמנה עם עפרון שנשלף מאחורי האוזן ונותנים עודף מתוך ארנק שחור מהוה שמשתלשל מן המותניים.
בוטיק במארה עם קולקציה באפור, אפריל 2012
בימים אלה מלאו חמש שנים למותה של חברתי, ריקי בן-ארי ז"ל. ריקי הייתה אמנית משכמה ומעלה. האיורים שלה עשו לדור שלם, בשנות הששים, קורס למידה מרחוק. פשוט אי אפשר היה להתעלם מהאיורים המקסימים שלה: דמויות דקיקות מעוטרות עיגולים קטנים על הלחיים, עיניים מאופרות בשחור, לפעמים נטולי גבות, שיער מסוגנן במגוון תסרוקות וקו זורם.
מנואל גוטראן היא אדריכלית צרפתיה צעירה, שאחריה אני עוקבת מאז יצא לי לשמוע אותה בכנס 'אדריכלות נשית' במדיטק בחולון לפני כחצי שנה ואז גם כתבתי עליה בבלוג שלי. בניין סיטרואן שאותו היא תיכננה והציגה בכנס, שבה את לבי כבר מהרגע שראיתי סקיצות ראשוניות שלו והיה לי לגמרי ברור: בפעם הבאה שאני בפריס, אני מוכרחה לבקר בשאנז-אליזה ולראות את הבנין…החצי השני שלי הסכים בשמחה, ככה זה כשאת נשואה לאדריכל.
מבט על בית סיטרואן מבחוץ
הכותרת לפוסט זה היא אחת הציטטות הקולנועיות המוכרות ביותר בכל הזמנים מתוך הסרט הנפלא 'קזבלנקה': "We shall always have Paris" (בתרגום חופשי לעברית) כאשר האמפרי בוגארד, הגבר האולטימטיבי של התקופה נפרד מאינגריד ברגמן, האחת והיחידה, ליד המטוס העומד לקחת אותה אל החופש הרחק מקזבלנקה הגועשת אבל גם הרחק ממנו- לנצח…אני מודה שראיתי את הסרט האלמוותי הזה לא פחות מעשרים פעם ובכל אחת מהפעמים, בקטע הזה, לא יכולתי לעצור את הדמעות…
האמפרי בוגרד נפרד מאינגריד ברגמן במשפט הנצחי: תמיד תהיה לנו פריס...
הפוסט שלי לא עוסק הפעם באופנה אלא באדריכלות. המשותף בין השתיים מקבל פוקוס מעניין בספר "Skin and Bones " העוסק בקו התפר שבין אופנה לאדריכלות. החומרים המורכבים והאפשרויות הטכנולוגיות מרחיקות הלכת מאפשרות היום ליצור בנינים שנראים כאילו הם עשויים מתחרה. מכיוון שאני מתעניינת בנושא החלטתי ללכת ליום העיון על אדריכלות נשית, שהתקיים במסגרת שבוע האישה בחולון, ב- 4 במרץ, 2010 המארגנת בתיה מלול-סבירסקי במסגרת עמותת אדריכלים מאוחדים הצליחה להרים יום עיון מרתק שהתמקד בנושא: נשיות כיתרון בעידן של רב תחומיות ומשימתיות באדריכלות. כל אחת מהמשתתפות בכנס הציגה את הנושא מהזווית שלה. כולן היו מקוריות, חדשניות והציגו חשיבה אדריכלית רעננה ומסקרנת. אבל לקרוא את המשך הרשומה «
הבלוג של אילה רז 