You are currently browsing the tag archive for the ‘פצפונת ואנטיון’ tag.
בעוד כמה ימים נדליק נר ראשון של חנוכה ונאכל סופגניות מיני שיאפשרו לנו גם לשמור על הדיאטה וגם לקיים מצווה. אולי גם נשיר "מעוז צור ישועתי" מבלי להבין את המילים שממילא לא הבנו אף פעם ומבלי להיכנס לאווירה הדרמטית שאפיינה את חג החנוכה בימים שאני הייתי ילדה.
היום חנוכה הוא חג משפחתי, אבל בילדותי הוא היה חג לאומי. בימים שלפני קום המדינה, עדיין לא היו לנו יום זיכרון ויום עצמאות – וחג החנוכה מילא את מקומם כחג הגבורה, המלחמה הצודקת והניצחון המוכרח לבוא. חגיגות ענקיות נערכו בבתי הספר והחלק המרכזי שבהן היה המסכת שבה הודגש ניצחון המעטים על הרבים. אנחנו הזדהינו כמובן עם המכבים ושרנו בקול רם את שירו של לוין קיפניס על פי האורטוריה של הנדל:
מכבים אנחנו,
דגלנו רם, נכון,
ביוונים נלחמנו
ולנו הניצחון…
להיות מכבי נחשב אז הרבה יותר מלהיות יווני למרות שכובע הקרטון והשריון המצופים נייר זהב מבריק, של היוונים, היו הרבה יותר מרשימים מהלבוש האקלקטי של המכבים, שכל אמא אילתרה מסדין ישן שהיה בבית. אבל העיקר בחג החנוכה היה האור. כי חנוכה נחשב לחג האור, לא במובן הניו-אייג'י של ימינו, אלא במובן התמים של אז.
באותן שנים רחוקות, כשאני הייתי ילדה, האור של הנרות היה יותר מורגש ויותר מרגש, ואני נשבעת שלא רק הנוסטלגיה מדברת מגרוני. הבתים בישראל של שנות הארבעים היו מוארים תמיד באור עמום, כדי שלא לבזבז חשמל, והאור בנורות הלהט של אז, היה יותר צהוב וחמים. על הרקע הזהוב-עמום הזה אור הנרות נראה זוהר פי כמה ואם אתם זוכרים את האווירה בסרט "חנה ואחיותיה" של וודי אלן – תוכלו לדמיין בקלות את האור ששרר בדירות הקטנות, הצנועות והחמימות של שנות הארבעים והחמישים.

טקסטורה של שלכת