You are currently browsing the tag archive for the ‘פייסבוק’ tag.
סבתא בתמונה היחידה שיש ברשותי. צולמה בחתונה של אחותי. צילום: דן רז
לסבתא שלי, שנולדה בטבריה בעשור האחרון של המאה ה-19 היה תמיד זמן בשפע. קשה לי להבין היום איך נשאר לה זמן פנוי כאשר לא עמדו לרשותה לא מכונת כביסה ולא מדיח כלים, לא מקרר חשמלי ובטח שלא מיקרוגל. היא הלכה ברגל לכל מקום, את ארוחת הצהריים שלה היא בישלה מדי יום ביומו על פתיליה, את הירקות והפירות קנתה בשוק, את העוגות אפתה בסיר-פלא שהונח על פרימוס, ואת עוגת ה'לקח' בטעם של עוד, הקציפה במזלג, כי אפילו מטרפה ידנית לא הייתה לה. לקרוא את המשך הרשומה «
באיחור בלתי נסבל ולא מוצדק בהחלט, הצטרפתי סוף סוף לעידן האייפון. כבר חמישה ימים שאני מסתובבת סהרורית וכל תשומת לבי מרוכזת במלבן לבן בגודל 11:6 ס״מ (מדויק. מדדתי.) שאיתו אני מפתחת יחסי תלות מדאיגים. המכשיר כל כך חכם שנדמה לי שהוא לא רק מכיר אותי אלא גם קורא את מחשבותי. פייסבוק ווורפרס הם רק חלק זעום מכל השפע שהקטן הזה יודע לעשות, שלא לדבר על הקלות הבלתי נסבלת של חיפוש מספר טלפון, כתובת, מסעדה ומה לא. כחלק מתהליך למידת המכשיר החלטתי שלא אוסיף פוסט חדש לבלוג שלי, עד שאוכל לעשות זאת מהאייפון ועכשיו הנה לפניכם התוצאה. אז הפעם אין כאן פוסט מושקע אלא תרגיל למתחילים, אבל זה כל הכיף בלהיות בלוגר. לא צריך לשאול מאף אחד רשות.
תוך כדי שאני כותבת את הפוסט הזה אני מקבלת הודעה שדבר דואר רשום ששלחתי הגיע ליעדו ועוד הודעה שמישהו הגיב לסטטוס שלי בפייסבוק ומה לעשות שמזה אני עוד כל כך מתלהבת? אז אני מתנצלת מראש ובכתב בפני כל אלה שהאייפון הוא פיס אוף קייק בשבילם, אותי הוא עדיין מרגש!!!
חשבתם פעם מה זה חבר? מילה קטנה. רזה. לא תופסת הרבה מקום על הנייר. אבל אם יש לכם חבר אמתי- אתם יודעים איזה מקום גדול הוא תופס בלב. חבר אמתי קשה מאוד למצוא ויש הטוענים שאין דבר כזה בכלל (כמו ז'אק דרידה, למשל).
כבר הודיתי כאן יותר מפעם אחת שאני מכורה. לא. לא מה שאתם חושבים. לא סמים רכים או קשים. לא אלכוהול או סיגריות ולא שום דבר אחר שמכניסים לפה. אני מכורה לעולם הוירטואלי. למחשב. לאינטרנט. לאימייל. והכי לבלוג שלי. אני מחוברת למחשב כמו לאינפוזיה וכשאני מתנתקת לשעה אני מרגישה מין עקצוץ כזה בידיים, מין קוצר רוח בוער שמכריח אותי לחזור אל המחשב ולהקיש שוב על המקלדת כאילו אין מחר. לפעמים העיניים שלי כבר ממש שורפות ופרק היד כואב (אני כותבת ביד אחת כמו כל מי שלמד בעצמו להשתמש במחשב) אבל אני ממשיכה להקיש ולא מסוגלת להפסיק.
הבלוג של אילה רז 